אברהם בר חייא

רבי אברהם בר חייא היה תלמיד חכם, מתמטיקאי, אסטרונום ופילוסוף יהודי שפעל בשלהי המאה ה-11 ובמחצית הראשונה של המאה ה-12 בברצלונה שבספרד. בעברית נוסף לשמו תואר הכבוד "הנשיא", ובערבית ניתן לו תואר הכבוד "צָאחִב א-שֻרְטַה" (صاحب الشرطة), שפירושו "מפקד המשמר".

על פי שד"ל, תואר 'הנשיא' ניתן לו בעקבות היותו מזרע דוד המלך. מבני בניו של חזקיה ראש גלות בבל, שהיגרו לספרד.

אין ידיעות ברורות על חייו. על-פי המשוער חי בשנים 1065 עד 1136, אך יש סימנים לכך שחי לפחות עד 1145.

אברהם בר חייא
ענף מדעי מתמטיקה,אסטרונומיה,פילוסופיה
מדינה ספרד
תרומות עיקריות
כתב ספרים במתמטיקה ואסטרונומיה. בעל חלק נכבד מהפצת המדע הערבי בקרב היהודים והנוצרים.

חשיבותו בתולדות המדע

לאברהם בר חייא חלק נכבד בהפצת המדע הערבי בקרב היהודים והנוצרים, ובכך היה שותף לאחד השלבים החשובים בהתפתחות המדע באירופה. הוא היה בין הבולטים שתיווכו בין אוצר הידע המדעי בתרבות הערבית לבין מרחב העולם הנוצרי. תרומתו הייתה לא רק בחיבוריו העצמאיים בשפה העברית, אלא גם בתרגומיו מן הערבית. הוא שימש גם כמתווך לשוני עבור המתרגם הלטיני הנודע, אפלטון איש טיבולי.

תרומתו לשפה העברית

לפני אברהם בר חייא לא נכתבו ספרי מתמטיקה ואסטרונומיה בשפה העברית (חכמי ספרד בני זמנו כתבו בערבית), ולכן חידש אברהם בר חייא מונחים רבים במדע ובפילוסופיה, ובכך נמנה עם מניחי היסודות לכתיבה מדעית בעברית. על עבודתו החלוצית בהבאת המדע לשפה העברית כתב בפתח ספרו "יסודי התבונה ומגדל האמונה": "ולא ברצוני נכנסתי ולא לכבודי להחזיק לי טובה, אבל רבים מגדולי דורי שאני חייב לקבל עצתם הביאוני בכל זה, מפני שלא היה בכל ארץ צרפת מהחכמות האלו ספר כתוב בלשון עברית, ועל פיהם העתקתים מספרי ישמעאל אל לשון הקדש כהשגת ידי".

את תרומתו הייחודית לכתיבה המדעית העברית העריך גד בן-עמי צרפתי:

הוא האומן הראשון אשר הרחיב בשיטתיות את גבולות הלשון העברית, והנחיל לה מינוח מדעי, הבנוי רובו ככולו תיבות ושורשים עבריים, אשר לקחם מאוצר הלשון העברית המקורית, ומזג לתוכם את התוכן המיוחד של המונחים המדעיים הערביים; לעתים רחוקות יצר מילים חדשות משורשים עבריים על דרך תרגום שאילה, ובמקרים ספורים שאל מילים ערביות. על ידי זה הוא הניח יסוד למינוח מתמטי עברי, מדויק במשמעו וערב בצורתו, ואף בנה חלק מן הבניין הזה – וגם אם הבאים אחריו שינו בו שינויים רבים, מכל מקום יסוד המלאכה ותבניתה נשארו כפי שהניח אותם אברהם בר חייא.

הוכחה לקשר בין היקף לשטח עיגול

בספרו "חיבור המשיחה והתשבורת" הוסיף בר חייא הוכחה לגבי היחס בין היקף לשטח עיגול. הטיעון שבה מבוסס על חלוקת העיגולים לאוסף של מעגלים קוצנטריים, פתיחתם לאורך הרדיוס והפיכתם למשולש. ניתן להפוך טיעון זה להוכחה במונחים מודרניים[1].

Equation in circle proved by the method of indivisibles

Equation in circle proved by the method of indivisibles

ספריו של רבי אברהם בר חייא

תרגומיו ליצירות של אחרים

הרשימה הבאה כוללת כמה תרגומים ללטינית שהתבססו, ככל הנראה, על תרגומיו של בר חייא מן הערבית אל השפה העברית:

לקריאה נוספת

  • גד בן-עמי צרפתי, מונחי המתמטיקה בספרות המדעית העברית של ימי הביניים, הוצאת מאגנס, תשכ"ט, עמ' 61-129.
  • גד בן-עמי צרפתי, "אברהם בר חייא, ראשון המתמטיקאים היהודים", אלף אפס, 2002.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ A mechanical derivation of the area of a sphere, American Mathematical Monthly 108 (2001), 10-15
1136

שנת 1136 היא השנה ה-36 במאה ה-12. זוהי שנה מעוברת, שאורכה 366 ימים. באותה תקופה הלוח הגרגוריאני עוד לא היה קיים, ולכן שנה זו קיימת בלוח היוליאני בלבד. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח היוליאני.

359

שנת 359 היא השנה ה-59 במאה ה-4. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. באותה תקופה הלוח הגרגוריאני עוד לא היה קיים, ולכן שנה זו קיימת בלוח היוליאני בלבד. ספירת הנוצרים, המקובלת כיום, החלה בשנת 525, ולכן המספר הסודר של שנת 359 ניתן לה בדיעבד. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח היוליאני.

אוצר המונחים הפילוסופיים

אוצר המונחים הפילוסופיים ואנתולוגיה פילוסופית חובר על ידי יעקב קלצקין בשנות ה-20 של המאה ה-20. הוא לקסיקון מונחים בפילוסופיה היהודית ומהפילוסופיה הערבית בימי הביניים ובראשית העת החדשה, ונספח אנתלוגי חמישים חיבורים של פילוסופים יהודים וקראים וערבים; חלקם שהיו מודפסים, ושבעה בכתבי יד שלפניו.

גלגול נשמות

גלגול נשמות הוא שם כללי המתאר תהליך אותו עוברת הנשמה, על פי אמונה רווחת, לאחר המוות. האמונה בגלגול נשמות נפוצה בתרבויות שונות, ולא אחת נכרכת ביחד עם אמונות דתיות. גלגול נשמות מצוי כמעט בכל ספרות דתית מרכזית, ברוב דתות המזרח, בודהיזם והינדואיזם וכן בדתות מונותאיסטיות, כגון היהדות, הנצרות, האסלאם ובדת הדרוזית.

בכל רחבי העולם קיימות עדויות של אנשים הטוענים כי חוו תופעות הקשורות לגלגול נשמות באופן אישי.

קיימות גישות שונות בפרשנות האמונה בגלגול נשמות. הבסיס המשותף להן מתאר תהליך בו נשמתו של אדם שנפטר, חוזרת לעולם האלוהי ולאחר מכן מתגלמת בגוף תינוק אנושי אחר. הגישות נפרדות בהבנת התהליך כחד פעמי, רב פעמי, או אין סופי, ובשאלה האם נשמתו של האדם מתגלגלת ומופיעה דווקא באדם או אף ביצורים אחרים, כדוגמת צמח או בעל חיים.

תופעת גלגול הנשמות מוסברת באופנים שונים. הסבר מקובל הוא כי אדם שלא השלים את תפקידו בעולם, שב אליו בדמות אחרת. גישות מסוימות סבורות כי הגלגול החדש יהיה בהתאם למעשיו הטובים או הרעים בגלגולים קודמים, או בהתאם לדבר מה שעליו לתקן בגלגול זה.

המחקר במדעי הטבע אינו משתמש במושג הנשמה, וממקם במוח, על הפעילות הכימית והחשמלית שבו, את הזיכרונות, המחשבות והרגשות. עם זאת, יש הסבורים כי חוויות סף מוות המתארות מעבר לעולמות אחרים ומפגשים עם ישויות אור המאפשרות לחווים להיזכר בחייהם הקודמים, וילדים המתארים חוויות מחיים קודמים, מהווים ראיה לקיומו של גלגול נשמות. תאורים אלה מעומתים עם אפשרות של היחשפות הנחקר לידע זה במהלך חייו שלו.

יש מטפלים בתחום הפסיכולוגיה או הרפואה האלטרנטיבית שאימצו את ההשלכות של רעיון גלגול הנשמות אל תוך שיטות טיפוליות שונות.

חיים רבין

פרופסור חיים מנחם רבין (ט"ו בכסלו ה'תרע"ה, 22 בנובמבר 1915 - כ"ד באייר ה'תשנ"ו, 13 במאי 1996) היה בלשן וחוקר הלשון העברית והלשונות השמיות.

חלק (יחידת זמן)

חלק הוא יחידת זמן המשמשת לחישוב החודשים, התקופות, והשנים בלוח העברי. כל חלק הוא 1/1,080 משעה ושווה לשלוש שניות ושליש.

יהודה בן ברזילי הברצלוני

רבי יהודה בן ברזילי הברצלוני (נקרא גם: רבי יהודה הנשיא מברצלונה; ר"י ברצלוני או ברגלוני, אלברצלוני, אלברגלוני) חי מסוף המאה ה-11 עד תחילת המאה ה-12 (על פי הלוח העברי באמצע המאה התשיעית לאלף החמישי). היה מגדולי חכמי ספרד. מחבר ספר העתים.

מניין השנים בלוח העברי

מניין השנים בלוח העברי הוא אופן מניית השנים שהתקיים במסורת היהודית לצורך תיעוד שנים, במצבות, כתובות, גיטין, שטרות וכדומה.

במהלך השנים השתמשו היהודים בסוגי מניין שונים. כיום, בקרב שומרי המסורת ובחוק של מדינת ישראל, מונים את השנים מאז שנת בריאת העולם בהתאם לכרונולוגיה המקראית והמסורתית. השנה הנוכחית - שנת ה'תש"ף היא 5,780 שנים ליצירה. מניין זה התפשט בתפוצות ישראל ומקובל בספרות ההלכה.

מעגל

מעגל הוא המקום הגאומטרי של כל הנקודות במישור שמרחקן מנקודה מסוימת, המרכז, קבוע. המרחק של כל נקודה מהמרכז נקרא רדיוס (בעברית מחוג).

היחס בין היקף העיגול (אותו מקיף המעגל) לקוטרו קבוע בכל המעגלים, ומסומן על ידי האות היוונית π.

למעגל ברדיוס היקף , והוא חוסם עיגול ששטחו .

ספרות המוסר

ספרות המוסר היא ענף של הספרות התורנית הכולל ספרים שנכתבו החל מימי הביניים שעיקרם חיזוק האמונה, חיי הרוח ותיקון המידות. לדברי משה הלברטל, מטרתו של ספר המוסר היא להציב דמות של טיפוס אנושי אידיאלי, שעל האדם לשאוף להידמות לו. ניתן לחלק את ספרות המוסר לשתי חטיבות כרונולוגיות: ספרות המוסר של ימי הביניים, שעיקרה ספרות פילוסופיה ומשלים, וספרות המוסר שנכתבה החל מן המאה ה-16 בקרב חוג מקובלי צפת ומגמתה תיקון עצמי-דתי. יורשי ספרות זו החל מהמאה ה-18 הגיעו בעיקר (אך לא רק) מזרם המתנגדים (לחסידות) .

עצמים קונצנטריים

קונצנטריות היא מחזור, חוג בתוך חוג. עצמים קונצנטריים הם עצמים בעלי מרכז משותף. עצמים אלה עשויים להיות דומים זה לזה (למשל: סדרה של מעגלים קונצנטריים), או שונים זה מזה, אך בכל זאת בעלי מרכז משותף (למשל: סדרה של מצולעים משוכללים החסומים כולם במעגל נתון). במישור עצמים קונצנטריים אינם חופפים, אך במרחב תלת-ממדי ייתכנו עצמים דו-ממדיים קונצנטריים וחופפים (למשל: אוסף מעגלים העוברים דרך הקוטב הצפוני והקוטב הדרומי - לכולם מרכז משותף, שהוא מרכז כדור הארץ).

פגיעת אבן במאגר מים יוצרת גלי רוחב, הנראים כמעגלים קונצנטריים שמרכזם הוא מקום פגיעת האבן במים.

פיבונאצ'י

פִיבּוֹנַאצִ'י, או לאונרדו מפיזה, לאונרדו ביגולו או לאונרדו פיזנו (= איש פיזה) (1170–1250‏), היה מתמטיקאי איטלקי. הכינוי פיבונאצ'י, שניתן לו לאחר מותו, משמעותו "בנו של בונאצ'י" (Filius Bonacci), על שם אביו שכונה בונאצ'י. התפרסם בעיקר בשל תרומתו למעבר לשיטת הספירה על בסיס עשרוני כאשר היה הראשון שפרסם אותה במערב אירופה, וכן בשל סדרת המספרים שהגדיר, הקרויה על שמו - סדרת פיבונאצ'י.

פילוסופיה יהודית

פילוסופיה יהודית, בהגדרה רחבה, היא הגות הקשורה לדת ולמסורת היהודית, וכן כזו הקשורה למחשבה הפילוסופית של יהודים לאורך השנים.

פילוסופיית ימי הביניים

ימי הביניים, התקופה שהוגדרה לראשונה על ידי אנשי הרנסאנס האיטלקי, אשר תחילתה בנפילת האימפריה הרומית, הייתה תקופת השיא בגיבושן של הדתות האברהמיות הגדולות: היהדות הרבנית עם חתימת התלמוד במאה ה-6, ניסוח הדוגמות המרכזיות של הנצרות הקתולית והאורתודוקסית ועליית האסלאם. עיקר הדיון הפילוסופי בתקופה זו התנהל בצל שלוש הדתות הגדולות, ונסוב על היחס בין אמיתותיהן לבין אמיתות השכל, כפי שנתפשו במסורת הפילוסופית. בתקופה זו הגיעו לשיא פריחתם המדעים היווניים השונים, כפי שהובנו על ידי אנשי ימי הביניים.

ראשיתה של הפילוסופיה האסלאמית בתנועת התרגומים שיזמה השושלת העבאסית. בגדד, בירתה של השושלת, שימשה מקום מפלט נוח למלומדים פאגאנים ומינים נוצריים שנמלטו מן המערב. באמצעות תרגומים מן היוונית לסורית ולערבית השתמרו כתביהם של גדולי ההוגים הפאגאניים של העת העתיקה בנושאים מגוונים: אתיקה, כתבים פוליטיים, מחקרים מתחום פילוסופיית הטבע, מתמטיקה, אסטרונומיה ואסטרולוגיה. בשילובן של חכמת הודיות ופרסיות פותחו מדעים אלה ושוכללו בארצות שתחת שלטון האסלאם. בין ההוגים הערבים הבולטים של תקופה זו ניתן למנות את אל-פאראבי, אבן סינא (בלטינית: Avicenna), אל-ע'זאלי ואבן רושד (בלטינית: Averroes).

היהודים לא היו שונים מהעמים האחרים שחיו תחת שלטון האסלאם. בהשפעת פריחת התרבות האינטלקטואלית הסובבת אותם, הופיעו גם משכילים יהודים שעסקו ב"חכמות החיצוניות", לרוב לצד העיסוק בהלכה היהודית ובתורת ישראל. על אלה ניתן למנות את רבי סעדיה גאון, רבי יהודה הלוי והרמב"ם - רבי משה בן מימון. היהודים לקחו חלק בהעברת המדעים שהתפתחו בארצות המוסלמיות לאירופה הנוצרית של ימי הביניים. עם עלייתם של זרמים מוסלמיים קיצוניים בספרד של המאה ה-12, שהייתה מרכז חשוב של התרבות היהודית, נאלצו רבים מהמלומדים היהודים לברוח לארצות מוסלמיות אחרות, או צפונה - לאירופה. הם נשאו עמם את חכמתם ותירגמוה מערבית לעברית ואחר כך גם ללטינית. בין החכמים היהודיים שחיו תחת שלטון נוצרי ניתן למנות את רבי אברהם אבן עזרא, שנמלט מספרד המוסלמית לאיטליה והוא כבן חמישים, אברהם בר חייא, רבי חסדאי קרשקש ויוסף אלבו.

הפילוסופיה הנוצרית ראשיתה באבות הכנסייה אשר הבולט מביניהם הוא אוגוסטינוס בישוף היפו. פילוסופיה זו התפתחה בהשפעה ההגות ההלניסטית הניאופלטונית וכתביו הלוגיים של אריסטו (שכונו בשם "האורגנון" - הכלי, ביונית). החל מהמאה ה-12 החלה תנועה של תרגומים שחשפה את אירופה לפילוסופיה האריסטוטלית שנשתמרה והתפתחה בארצות האסלאם. המחשבה הימי ביניימית המאוחרת התפתחה בעיקר באוניברסיטאות הנוצריות ("הסכולסטיקה הנוצרית"), ויחסו של הכס הקדוש אליה היה אמביוולנטי. על הפילוסופים הנוצרים המאוחרים של ימי הביניים ניתן למנות את פייר אבלר (Abelard), אלברטוס מגנוס (Albertus Magnus), תומאס אקווינס (Thomas Aquinas), ויליאם מאוקאם (William of Ockham), וניקולאוס קוזאנוס.

צורת הארץ

צורת הארץ, הוא ספר אסטרונומיה בעברית מאת רבי אברהם בר חייא העוסק בנושאים הבאים: מהלך הירח, ליקויי חמה ולבנה, מהלך כוכבי הנבוכה, תיאור אופן המזלות, חלוקת כוכב ארץ לאזורי אקלים, מידת כוכב ארץ והוויכוח סביב מהלך כוכבי שבת.

קו התאריך בהלכה

מיקומו של קו התאריך הוא בעל משמעויות שונות בהלכה, והיה נתון במחלוקת בין הפוסקים. יש המקבלים את קו התאריך הבינלאומי כקו התאריך לעניינים הלכתיים, ויש הקובעים קווים אחרים. ההבדל בין הגישות נוגע בעיקר ליפן ולאוסטרליה והגיע לשיאו בפולמוס השבת ביפן, כאשר תלמידי ישיבת מיר שהגיעו ליפן בימי מלחמת העולם השנייה קיבלו הוראות סותרות מרבנים שונים בארץ ישראל, לגבי היום בו חל יום הכיפורים.

שלמה יהודה רפפורט

שלמה יהודה ליב הכהן רפפורט (רפאפורט, רפופורט, כונה: שי"ר ולעיתים שיל"ר; י"ט בסיוון ה'תק"ן, 1 ביוני 1790 – י"ט בתשרי ה'תרכ"ח, 18 באוקטובר 1867) היה מאנשי תנועת ההשכלה בגליציה וממייסדי חכמת ישראל. אב"ד טרנופול בשנים 1838–1840 ובפראג מ-1840 עד לפטירתו.

שעות זמניות

שעות זמניות מוגדרות על ידי חלוקת היום ל-12 חלקים וכן הלילה. בשונה מדרך חלוקת כל היממה ל-24 חלקים קבועים. מכאן ההבדלים באורך שעת יום ושעת לילה, וכן אורך השעה בין עונות השנה.

תקופת הביניים של העברית

תקופת הביניים של העברית היא התקופה שבין הפסקת השימוש בשפה העברית כשפה המדוברת במאה השנייה לספירה ובין תחיית הלשון העברית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. בתקופה זו לא שימשה העברית כשפת אם, משום שהיהודים דיברו בשפת המקום שבו נמצאו או באחת מלשונות היהודים, אולם נעשה בה שימוש לצורך כתיבת שירה ופרוזה, לצרכים ליטורגיים ובנסיבות מיוחדות גם לשם דיבור.

משתמשים גם במונח לשון ימי הביניים ביחס לעברית שבין סוף תקופת התלמוד במאה השישית ובין תחייתה במאה ה-19, ואולם קשה להתייחס לעברית בתקופה ארוכה זו כאל מצב לשון אחיד. כפי שיפורט להלן, היו בתקופת הביניים צורות לשון שונות זו מזו, ששימשו בזמנים שונים, במקומות שונים ובהקשרים שונים. למצבי לשון מסוימים בתקופה זו קוראים עברית רבנית ועברית משוערבת (ראו להלן). כותב הבלשן משה גושן-גוטשטיין:

אף על פי שלא נעשה בה שימוש כשפה ילידית, התחוללו בתקופה זו שינויים במבנה השפה העברית, וכן נוצרו נאולוגיזמים (חידושי לשון) שהרחיבו במידה רבה אוצר המילים שלה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.