אברהם בן הרמב"ם

רבי אברהם בן הרמב"ם (הראב"ם, כונה גם "החסיד" ו"הנגיד"; כ"ח בסיון ד'תתקמ"ו, 1186 - י"ח בכסלו ד'תתקצ"ח, 1237) היה הפרשן הגדול הראשון של תורת אביו הרמב"ם, איש הלכה, פרשן מקרא מקורי על דרך הפשט, פילוסוף והוגה דעות, רופא ומנהל בית החולים הכללי בקהיר, נגיד יהודי מצרים למשך כשלושים שנה, ומנהיג הזרם היהודי-סופי המכונה במחקר זרם חסידי מצרים.

רבי אברהם בן הרמב"ם
Cairo Genizah Fragment
קטע ממכתב המתייחס אל רבי אברהם מתחילת המאה ה-13 מהגניזה הקהירית, שבו הוא מכונה "מורנו ורבנו, אדוננו נגידנו, עטרת ראשנו, מנהיג דורנו, הודנו והדרינו...דגל הרבנים, יחיד הדור"
לידה 1186
כ"ח בסיון ד'תתקמ"ו
פוסטאט, הסולטנות האיובית
פטירה 1237 (בגיל 51 בערך)
י"ח בכסלו ד'תתקצ"ח
מדינה הסולטנות האיובית הסולטנות האיובית
השתייכות רבני ספרד, ראשונים
תחומי עיסוק תנ"ך, תלמוד, הלכה, הגות, פילוסופיה, רפואה
תפקידים נוספים רופא, נגיד יהודי מצרים
רבותיו אביו הרמב"ם
חיבוריו פירוש לתורה, פירוש לתלמוד, "המספיק לעובדי ה'", 'תשובות רבינו אברהם בן הרמב"ם לר' דניאל הבבלי' הנקראים שו"ת "ברכת אברהם", ושו"ת "מעשה נסים", "מעשה של ירושלמי", 'מאמר על דרשות חז"ל', "מלחמות ה'", הוספות לפירוש המשנה ולגיליונות הש"ס של אביו

תולדות חייו

ימי נעוריו

ר' אברהם, בנו של ר' משה בן מיימון, הרמב"ם, נולד בפוסטאט-קאהירה אשר במצרים בעת שאביו בן ה-51 היה כבר בשיא גדולתו.
באיגרת שכתב הרמב"ם לר' חסדאי הלוי מאלכסנדריה, הוא מספר כי בילדותו חלה אברהם אנושות עד כדי כך שבמשך שלושה ימים נטה למות ורק לאחריהם החל להתאושש אט אט.
כבר בימי נעוריו התבלט בכשרונותיו יוצאי הדופן, ובהיותו כבן חמש עשרה כתב עליו אביו כך[1]:

"...בענייני העולם אין לי נחמה, זולתי בשני דברים: כשאסתכל ואעיין במה שאעיין, ושזה בני אברהם ה' יתעלה נתן לו חן וברכה מברכת מי שנקרא על שמו... כי הוא ענו ושפל שבאנשים, מצורף אל זה טוב מידותיו, והוא בעל שכל דק וטבע נאה, ויהיה לו בעזרת ה' שם בגדולים בלא ספק...".

בשנים אלו למד אברהם עם אביו. אברהם היה לאיש סודו של אביו שבפניו גילה גם סוגיות עיוניות והשקפתיות שלא העלה על הכתב. בכ' בטבת ד'תתקס"ה (20 בדצמבר 1204) כשנפטר "הנשר הגדול", הרמב"ם, והוא בן 69, הותיר אחריו את בנו אברהם בגיל 18. ככל הנראה, נשא רבי אברהם את בתו של רבי חננאל בן שמואל.

יורש הרמב"ם

את החלל הריק שהותיר אחריו הרמב"ם במותו מילא בנו ר' אברהם בכל תפקידיו הציבוריים. לצד מינויו כנגיד יהודי מצרים תחת אביו היה גם רופאו האישי של הסולטאן וכן ניהול בית החולים הכללי של קהיר לצידו של הרופא הערבי החשוב באותם ימים, כותב תולדות הספרות הערבית, אבן אבי אציביעה.
עוד בחייו של הרמב"ם, בימי הפולמוסים סביב חיבורו ההלכתי, "המשנה תורה", ובייחוד סביב ספרו הפילוסופי "מורה נבוכים", עמד אברהם לימינו של אביו. בהגנה על תורתו של אביו המשיך ר' אברהם ביתר שאת לאחר מותו של הרמב"ם כאשר לא היה עוד בנמצא מי שיגיב להתקפות, יפרש את הדברים ויישב את הסתירות לכאורה שנמצאו בה. פעילות זו באה לידי ביטוי באיגרות וכן בחיבורים שלמים שכתב ר' אברהם בהמשך חייו. תורתו של הר"א נמצאת בעיקרה בספר תשובותיו בהלכה. בספרו "המספיק לעובדי השם" וכן בספרו "מלחמות השם" המהווה כתב הגנה על תורת אביו במורה נבוכים. כמו כן, במאה ה-19 פורסמו תשובותיו להשגות על משנה תורה ועל ספר המצוות, בספרים שנקראו "ברכת אברהם" ו"מעשה ניסים" על שם המוציאים לאור.

הנגידות במצרים

מלבד היותו איש ספר וכמו אביו ששימש כראש היהודים (כלשון ערביי מצרים "ראס אל-יהוד"), שימש גם ר' אברהם כמנהיג פוליטי של יהודי מצרים וכנציגם הרשמי אל מול השלטון המוסלמי. בימיו התבסס מוסד הנגידות בהנהגת הקהילה היהודית במצרים ואגפיה, מוסד שמכאן ואילך נותר בשליטת בית הרמב"ם דור אחר דור עד לבן-נינו של ר' אברהם בראשית המאה ה-15, הנגיד ר' דוד השני שהיגר לחלב ונפטר לא לפני שנת ה'קע"ה (1415).

צאצאיו

לרבי אברהם היו שני בנים, הנגיד רבי דוד מימוני, ורבי עובדיה מימוני.

הגותו

רבי אברהם מיזג בתורתו את המיסטיקה היהודית עם הרציונליות המיימוניסטית, כאשר יחסו לתורת אביו נותר מאוד שמרני. אחד מהמאמרים החשובים המבטא את גישתו הרציונלית הוא על אגדות חז"ל. אחת העובדות המפליאות היא כי למרות אדיקותו לדברי אביו במורה הנבוכים ובאגרותיו, בכל זאת נטה רבי אברהם אחר המיסטיקה. לדעת החוקרים היה זה בעקבות עלייתם של הסופים (כת מיסטית סגפנית באסלאם) במצרים, מקום מושבו. בכתביו ניכרת מגמתו החסידית סגפנית מיסטית, כשעובדה זו אינה סותרת לדעתו את השקפות אביו. הוא אף הנהיג קבוצה של חסידים שנהגו במנהגי פולחן ברוח הסופיות, ומכונים במחקר בשם חסידי מצרים.

שינויים במנהגי התפילה

רבי אברהם הוסיף לתפילה כריעות והשתחוויות. מתנגדיו טענו שאלה הם מנהגים מוסלמים שאינם ראויים ליהודים, ופנו (מסמך TSAR41.105) לשלטונות בבקשה לבטל את המנהג החדש. רבי אברהם שלח מכתב תשובה (מסמך TSAR.51.111) ובו הצהיר שהוא הוסיף באופן פרטי ובהתנדבות (תברעת) כריעות והשתחוויות (ותנפל ברכוע וסגוד וצלוה) ולא חייב אף אחד לסטות ממנהגיו.

כתביו

בחמישים ואחת שנותיו, כתב רבי אברהם מספר רב של חיבורים בהיקף גדול, חלקם מקוריים וחלקם כתבי הגנה על כתביו של אביו. החיבור הגדול שבהם, ספר "המספיק לעובדי השם" נכתב כמעין אנציקלופדיה יהודית בת עשרה כרכים ובהם למעלה מ-2,500 דפים ונחשבה על פי עדויות מן התקופה, לחיבור הגדול ביותר שנכתב מאז ומעולם בערבית-יהודית. כרוב כתביו, גם ספר זה אבד במהלך השנים ונותרו ממנו שרידים מעטים בלבד. חיבור חשוב נוסף הוא פירושו לתורה. מפירוש זה שרד החלק על ספר בראשית והחלק על ספר שמות (נדפס בלונדון תשי"ח).

שרידים מכתביו שלא נדפסו מצויים בכתבי יד.

חיבורים עצמאיים

חיבורים הנוגעים לתורת הרמב"ם

לקריאה נוספת

  • מבוא מקיף לתולדות חייו של ראב"ם במהדורת הרב ראובן מרגליות לספר מלחמות השם, מוסד הרב קוק.
  • מבוא לספר מעשה ניסים נדפס בפריז בשנת תרכ"ז
  • כרמיאל כהן, בשלום ובמישור - מידות ודעות בפירוש התורה של רבי אברהם בן הרמב"ם, ירושלים תשנ"ט

קישורים חיצוניים

כתביו

הערות שוליים

  1. ^ י' שילת, קטע מאיגרת אל ר' יוסף בר' יהודה אודות הבן אברהם, איגרות הרמב"ם (א), עמ' תכ"ד.
  2. ^ מעשה ניסים
אגדה (יהדות)

אגדה או אגדתא היא מילה כוללת למאמר חז"ל שאינו עוסק בהלכה.

בספרות האגדה נכללים נושאים רבים, החל מסיפורים כלליים וסיפורי שבחים ומשלים, פרשנות למקרא, וכלה בדברי חכמה ומוסר. לשונה הציורית של האגדה סייעה לחכמינו לבטא מסרים קשים ורעיונות עמוקים שהם מעקרונות היסוד של מחשבת היהדות.

אגדות מצויות בכל ספרות חז"ל; ישנם חיבורים שמוקדשים בעיקר לאגדה, כגון: מדרש רבה, מדרש תנחומא ואחרים.

לעומתם, יש גם אגדות רבות המשולבות בספרי ההלכה: המשנה, התוספתא, התלמודים ומדרשי ההלכה.

רוב אגדות התלמוד נאספו בספר עין יעקב. מבחר מתוך האגדה קובץ על ידי חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי בספר האגדה (1908-1911).

בשל גיוונה והחופש היחסי שניתן בה, הייתה האגדה למקום ביטויים של בעלי הכישרון הספרותי שבין החכמים. כך, דורות רבים הוסיפו על מפעל האגדה, "עד שנעשתה לעולם מלא בפני עצמו, עולם נפלא ומיוחד, עם חִנו שלו ועם יופיו שלו. ויצירה כזו - אי-אפשר שלא יהיה בה הרבה מן הנצחי והעולמי... יצירת מופת לדורות עולם." (מתוך ההקדמה ל"ספר האגדה"). השימוש באמצעים ספרותיים ומתודיים אף גבר בשל תפקידה של האגדה - למשוך את לב העם לדברי תורה ומוסר.

אהרן בן יוסי הכהן

הרב אהרן בן יוסי הכהן (או רב אהרן בעל הג"ן) היה פרשן המקרא, שחי בצפון צרפת במאה ה-13. נמנה עם בעלי התוספות והיה תלמידו של רבי שלמה מרדוש. פירש את המקראות על דרך הפשט.

אליעזר מבלגנצי

רבי אליעזר מבלגנצי (גם אליעזר באנגוסי או אליעזר מבוז'נסי) היה פרשן מקרא צרפתי בן המאה ה-12, בן דורו של הרשב"ם (יש סבורים שהיה גם תלמידו).כיום ידוע על פירושיו לספר ישעיהו, לתרי עשר, וליחזקאל (כולל פרק מ'-מ"ג על צורת בית המקדש השלישי).

ברכת הים הגדול

ברכת הים הגדול היא ברכה שנקבעה על ראיית ים גדול במיוחד (כמו הים התיכון או האוקיינוס), בה האדם מביע את התפעלותו מגודל הים ומברך את ה' על יצירתו.

בשמת בת ישמעאל

בָּשְׂמַת, דמות מקראית, שמה נזכר בספר בראשית, היא הייתה בת ישמעאל ואשת עשו.

גמילות חסדים

ביהדות גְּמִילוּת חֲסָדִים הוא כינוי לכמה מצוות המחייבות עזרה לזולת בגופו ובממונו, והתחשבות באחר. בין מצוות אלו יש למנות: ביקור חולים, הכנסת כלה, לוויה וקבורת המת, ניחום אבלים ועוד.

חז"ל הפליגו בשבחה של מצווה זו ואמרו שעליה העולם עומד, ושכרה שמור לעולם הבא. מצוות גמילות חסדים חשובה יותר ממצוות צדקה, מפני שצדקה נעשית רק על ידי ממון ורק לעניים, ואילו גמילות חסדים היא בין בגופו בין בממונו, ונעשית אף לעשירים ולמתים שלא כמצוות צדקה.

דוד הנגיד

רבי דוד הנגיד (כ"ד בטבת ד'תתקע"ג, 1212 − א' באלול ה'ס', 1300) היה בנו של רבי אברהם בן הרמב"ם, שימש כנגיד לקהילות היהודים במצרים, סוריה וארץ ישראל.

המספיק לעובדי השם

המספיק לעובדי השם (מערבית יהודית: "אלכפאיה אלעאבדין") הוא ספר הלכה והשקפה יהודי, שנכתב על ידי רבי אברהם בן הרמב"ם במצרים.

לשון החיבור המקורית היא ערבית, והוא הכיל לפחות ארבעה חלקים, שכול אחד מהם מחולק למדורים שונים.

רוב הספר אבד, ומלבד קטעים ספורים מהם ניתן להסיק על אופי חלקי הספר, נותר רק[דרושה הבהרה] המדור השני מתוך החלק הרביעי – שמיוחד לחסיד הרוצה לעשות מעבר לחובותיו הבסיסיות, (בנוסף יצא לאחרונה תרגום של המדור השני של החלק השני).

באחת מאיגרותיו תיאר רבי אברהם את הספר:

ככל הנראה, החלק הראשון, שלא השתמר, דן בין השאר בחשיבות לימוד התורה, הלכות שבת ויום טוב. החלק השני מדבר על עבודת הבורא, תפילה, תפילין, מזוזה, ציצית, נדרים והרחקה משקר. המדור השני מחלק זה, העוסק בעיקר בהלכות תפילה, יצא לאור ב-1989 בתרגומו של נסים דנה בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן. החלק השלישי דן בענייני בן אדם לחברו, כגון דיני ממונות, צדקה ונישואים. החלק האחרון מיועד לחסיד הרוצה לעשות מעבר לחובותיו הבסיסיות וחפץ בקרבה לאלוהים.

בחלקו האחרון של הספר יש עידוד לסגפנות, פרישות וניסיון לקרבה מיסטית אל אלוהים, דברים הנראים לכאורה כסותרים את דעת אביו ומורו, הרמב"ם.

חסידי מצרים

חסידי מצרים היו יהודים שהשתייכו לתנועה רוחנית במצרים שבין המאות השתים-עשרה והארבע-עשרה, אשר חרתה על דגלה אורח-חיים של מצוינות דתית ומוסרית שתכליתו חידוש הנבואה. התנועה שמה דגש על פרישות והתבודדות, ואף קלטה אל תוכה השפעות ברורות של המיסטיקה האסלאמית המכונה סופיות. בראש התנועה עמדו חמישה דורות של צאצאי הרמב"ם, מבנו רבי אברהם ועד נכד-נינו רבי דוד בן יהושע המימוני.

י"ח בכסלו

י"ח בכסלו הוא היום השמונה עשר בחודש השלישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השמונה עשר בחודש התשיעי

למניין החודשים מניסן.

יצחק אבן גיאת

רבי יצחק בן רבי יהודה אִבְּן גַיַאת (נקרא גם רי"צ גיאת או בקיצור ריצ"ג. ד'תשצ"ח, 1038 (בקירוב) - ד'תתמ"ט, 1089) לוסנה, ספרד — ד'תתמ"ט (1089), קורדובה) היה רב, פוסק, ראש ישיבה, פרשן ומשורר יהודי. עמד בקשרי ידידות עם רבי שמואל הנגיד ולאחר מכן עם בנו רבי יהוסף. לאחר הרצחו של רבי יהוסף סייע לאלמנתו ובנה רבי עזריה והזמינם ללוסנה. בשנת 1089 יצא לקורדובה על מנת לקבל טיפול רפואי ושם נפטר, מיטתו הועברה לעירו לוסנה ושם נקבר לצד אבותיו.

מדרש

ביהדות, מדרש או דרשה הם שיטה של פרשנות המקרא. המונח "מדרש" מתייחס גם לקובץ של לימודים מדרשיים, בנושאים הלכתיים, פרשניים או אגדתיים.

מקורו של המונח נובע מהמשמעות של "דרש" כ"חיפש". ממונח זה נגזר בהמשך המונח "מדרש" כמתאר שיטה ללימוד המקרא, ובהמשך (בתקופת בית שני) קיבל המונח משמעות חדשה בדמות לימוד וחינוך הקהל הרחב.

מעשה רקח

מעשה רקח הוא ספר פירוש על משנה תורה לרמב"ם מאת הרב מסעוד חי רקח.

בתחילת הספר העתיק המחבר פירושים על הרמב"ם ממספר ראשונים ובראשם ר' אברהם בן הרמב"ם. ספר מעשה רקח נחשב לאחד מספרי היסוד של הפירושים למשנה תורה, הן בזכות ברור הגרסה המדויקת של הרמב"ם (על ידי השוואת שבעה נוסחים של הרמב"ם) והן בזכות הרב רקח עצמו. במשך עשרות שנים בספר הייתה הגרסה המודפסת היחידה של כתבי ר' אברהם בן הרמב"ם, דבר שנתן חשיבות גדולה לספר.

החיבור הוא בן ארבעה כרכים, כשרק חלק א' יצא בחיי המחבר, בדפוס ונציה בשנים 1742 - 1743, חלקים ב' וג' הודפסו בשנים 1862 - 1863 בדפוס ליוורנו, וחלק ד' הודפס בשנת 1964 בירושלים על ידי הרב שמואל עקיבא שלזינגר. החידושים של הרב רקח מגיעים עד לאמצע "ספר קנין" ומשם ואילך- יש חידושים של חתנו, הרב נתן מאורות.

מפרק (שבת)

מפרק הוא הגדרה תלמודית הלכתית לפעולה האסורה בשבת, מכיוון שהיא תולדה של אחת מל"ט מלאכות שבת. בתלמוד לא מובהר תולדה של איזו מלאכה זו, ובקרב הראשונים מתקיים על כך ויכוח; שיטה רווחת בקרב הראשונים משייכת פירוק למלאכת דש, ושיטות נוספות משייכות את פירוק למלאכת קוצר, ואף למלאכת טוחן וגוזז.

ספר החינוך

ספר החינוך הוא ספר המתאר את כל תרי"ג (613) המצוות שמופיעות בתורה על פי מניינו של המחבר. הספר נכתב בשלהי המאה ה-13 בהמשך למסורת רחבה של מוני מצוות, ביניהם הספרים ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות גדול וספר מצוות קטן.

שלא כקודמיו, מתאר בעל ספר החינוך גם את טעם המצווה (בלשונו: "שורש המצווה"), דיניה, העונש המוטל על מי שלא מקיים אותה ופרטים נוספים. ישנן שיטות אחדות לברירת ציוויי התורה שמוגדרים כ"מצוות", וספר החינוך בחר כמקור עיקרי את מניין המצוות של הרמב"ם. בחלק מהמצוות שהרמב"ן משיג עליהן ומציע לא למנותן או למנותן באופן אחר, משלב המחבר את דעת הרמב"ן ואת נימוקיו.

על הספר נכתב פירוש המבאר ודן במקורותיו הנקרא "מנחת חינוך".

עובדיה המון

עובדיה בן זכריה המון היה פרשן המקרא יהודי במאה ה-16. היה בן אחיו ותלמידו של רבי עובדיה מברטנורא פרשן המשנה. חי באיטליה ולאחר מכן עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת בשנת ה'שכ"ו (1566).

חיבורו העיקרי הוא פירוש על מגילות רות ואסתר, שנדפס לראשונה על ידי ר' יחיאל מונטיליץ בוונציה שנת ה'שמ"ה בשיבושים רבים, ופעם נוספת באותה שנה ובאותה עיר על ידי רבי מרדכי בן ברוך מטיבולי, בן משפחתו של רבי עובדיה, בשם "מקרא קודש". ספר נוסף שלו הוא "מדרש רות", על פי הקבלה. ישראל תא שמע טוען בספרו "פרשני המקרא בימי הביניים", שגם הספר "עמר נקא" המיוחס לרבי עובדיה מברטנורא, התחבר לאמיתו של דבר על ידי רבי עובדיה המון, האחיין.

נפטר בשנת ה'שע"ז (1617).

פרשני המקרא

פרשנות המקרא שלאחר חז"ל נחלקת לשתי תקופות עיקריות - פרשנות ימי הביניים, שראשיתה אצל רס"ג, מנחם ודונש בסוף האלף הראשון לספירת הנוצרים וסיומה אצל רלב"ג בתחילת המאה ה-14. מאז, במשך תקופה של כמעט 400 שנה לא נכתבו כמעט ספרי פרשנות, ומה שנכתב היה ברובו פרשנות על רש"י או על הערות המסורה.

יצירת הפרשנות לתנ"ך התחדשה בתחילת המאה ה-17 עם פירוש אור החיים, והתגברה בעקבות תנועת ההשכלה והתגובות השונות לה. מאז הקמת מדינת ישראל התגבר מאוד העיסוק בתנ"ך, יצאו לאור מספר כתבי עת על התנ"ך (למשל, מגדים) ונכתבו פירושים רבים על התנ"ך ועיונים בו ובפרשניו, כדוגמת עיוניה של נחמה ליבוביץ והמפעל הגדול של "דעת מקרא".

רציונליזם יהודי בימי הביניים

בעולם היהודי של המאות ה־12 וה־13 התנהל ויכוח חריף בין הנוטים אחרי הרציונליזם בהשפעת פילוסופי יוון וערב לבין המאמינים גם במיסטיקה, שהתנגדו בחריפות להסתמכות בלעדית על ההיגיון. המפורסם שברציונליסטים היה הרמב"ם.

שתיית יין בפורים

שתיית יין בפורים הוא מנהג הלכתי שמקורו בתלמוד. מלבד היותו חלק בלתי נפרד ממצוות סעודת פורים ומשמחת החג, מנהג זה נותן ביטוי לרעיון ה"ונהפוך הוא" הנפוץ בפורים, וקיבל הסברים מקוריים שונים בספרי האחרונים.

תקופת חייו של הרב אברהם בן הרמב"ם על ציר הזמן
תקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרוניםציר הזמן
פרשני המקרא בימי הביניים
פרשני המזרח רס"גשמואל בן חפני הכהן גאון • אברהם בן הרמב"ם • תנחום הירושלמי
פרשנים פילולוגיים ספרדים מנחםדונשחיוג'אבן ג'נאחמשה הכהן אבן ג'יקטילהיהודה אבן בלעם
פרשני ספרד יצחק אבן גיאתראב"ערמב"ןרבנו בחייבעל הטוריםבעל העקידהאברבנאל
פרשני צרפת מנחם בן חלבורש"ייוסף קרארשב"םאהרן בן יוסי הכהןבכור שוראליעזר מבלגנציחזקוני
פרשני פרובנס יוסף קמחימשה קמחירד"קמנחם בן שמעוןיוסף אבן כספירלב"ג
פרשני אשכנז יהודה החסיד
פרשני איטליה הרי"דעובדיה המוןרקנאטיספורנו
פרשני תימן נתנאל בן ישעיהאברהם בן שלמהזכריה הרופאסעדיה עדנידוד הלוי חמדי
פרשני אלג'יר יהודה אבן קריש

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.