אברהם אשכנזי

הרב אברהם אשכנזי (תקע"א, 1811 - ט' בשבט תר"מ, 22 בינואר 1880), היה רב ראשי של כל יהודי ארץ ישראל בתקופת האימפריה העות'מאנית, הראשון לציון וחכם באשי.

חייו

נולד בעיר לאריסה שבאימפריה העות'מאנית, ובשנת 1820 עלה לארץ ישראל עם אביו יעקב. היה פעיל בגאולת קרקעות בארץ ישראל, ובין פעולותיו הייתה רכישת מערת שמעון הצדיק בירושלים, פעולה אשר נודעה לה חשיבות רבה ביישוב הישן.

נישא לשרה בת הרב יצחק פרחי. בהמשך נישא לאמו של הרב שמעון אשריקי, ואף אימץ את זה האחרון כבן[1][2].

נבחר לדיין בבית דינו של הרב בנימין מרדכי נבון, שבספרו "בני בנימין" פרסם הרב אשכנזי את פסקיו. בתפקיד זה שימש כשלוש שנים. בשנת ה'תרכ"ד נבחר לכהן כאב בית דין. ביום ה' באדר ה'תרכ"ט (1869), עם פטירתו של הרב הראשי חיים דוד חזן, הוכתר הרב אשכנזי כראשון לציון ונשא בתפקיד זה זמן ארוך יותר מארבעת קודמיו, 12 שנה, עד פטירתו.

הרב אשכנזי התפרסם בקשריו הטובים עם כל יהודי היישוב, ספרדים ואשכנזים. הודות לשליטתו בשפה היוונית, כמו בטורקית ובערבית, אף היה בקשר טוב עם אישים לא יהודיים, דוגמת הפטריארך היווני אשר היה בן-בית בביתו. פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה אשר ביקר בארץ ישראל בשנת 1870, כיבד אותו באות כבוד על עבודתו הציבורית. כמו כן, הרב אברהם אשכנזי קיבל מהשר משה מונטיפיורי גביע כסף מהודר עם הקדשה חרותה כאות הוקרה לפועלו הרב[3], ובה כתוב:

מנחת זיכרון להרב הגאון יכ"ו מו"ה אברהם אשכנזי נ"י חכם באשי בעה"ק ירושלים תוב"ב מאת השר מו"ה משה מונטיפיורי א' תמוז התרל"א לבריע'

בערוב ימיו שימש כראש ישיבת "בית יעקב" ונשיא חברת "שבת אחים".

בשנת ה'תר"א, הרב אשכנזי הוציא לאור יחד עם הר"י קפילוטו את הספר "תקנות ירושלים", המכיל את כל מנהגי העיר הנוגעים לדת ולהלכה. כתב בעתונים הלבנון וחבצלת. הרב נפטר בט' בשבט ה'תר"ם (1880) ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים. לאחר שנים ארוכות בהן לא אותרה המצבה שאותה ניסה לגלות נינו, שמואל אשכנזי, אחרי מלחמת ששת הימים, הצליחו בני נינו של הרב אשכנזי, שלמה ודוד, לאתר את מצבת הקבר הפגועה בשנת 2004.

צאצאיו

הרב יצחק אשכנזי

בנו, הרב יצחק אשכנזי (18591915) היה אף הוא גדול בתורה, פעיל ציבורי וממקימי בית החולים משגב לדך. הרב יצחק רכש את בית המשפחה בשכונת אוהל משה בשנת 1883.

היה חבר ועד העדה הספרדית בירושלים, וחבר בית הדין שעל ידה. לאחר פטירתו של הראשון לציון הרב יעקב שאול אלישר, הוצעה לו משרת הרב הראשי, אך הוא סירב, כיוון שלא רצה לשמש ברבנות.

הרב יצחק ורעייתו רבקה, נשלחו למצרים, שם שרתו את הקהילה היהודית. הם נפטרו באלכסנדריה ונקברו בה. לבני הזוג נולדו חמישה ילדים - שרה, שלמה, ישראל, אברהם ולאה.

הניח אחריו כתבי יד רבים בשו"ת ובפוסקים.

שלמה אשכנזי

נכדו של הרב, שלמה אשכנזי (18791948), היה איש ציבור וחבר ועד שכונת אוהל משה, נישא לשמחה בת הרב משה מלכא (עילוי אשר שימש שד"ר במרוקו בתקופתו של הראשון לציון אברהם אשכנזי. לימים עלה לארץ ישראל, הקים ישיבה והפך להיות הרב הראשי של עדת המערביים).

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ לא ברור האם אשתו הקודמת נפטרה לפני נישואין אלו
  2. ^ משה דוד גאון, "שמעון אשריקי", יהודי המזרח בארץ ישראל ח"ב, ירושלים, תרצ"ח, עמ' 127, באתר HebrewBooks
  3. ^ יד בן צבי /ארכיון התמונות/משפחת אשכנזי
אשכנזי

האם התכוונתם ל...

בית אוסף ספרים אשר למונטיפיורי

בית אוסף ספרים אשר למונטיפיורי הייתה ספרייה שפעלה במשך כשנתיים בירושלים. הספרייה הוקמה ב-1875 על ידי אנשי "חברת תפארת ירושלים" המשכילית, ונסגרה בעקבות התנגדותם העזה של אנשי היישוב הישן השמרנים.

הספרייה נוסדה בי"ד בטבת תרל"ה (1875) על ידי "חברת תפארת ירושלים", ששמה לה למטרה להפיץ תרבות והשכלה בקרב היישוב היהודי בירושלים. את ההשראה להקמת הספרייה ציינו המקימים בקריאתו של הרב יהושע העשיל לוין, שקרא 3 שנים קודם לכן לפתיחת ספרייה לאומית לעם היהודי בירושלים. כמו כן ציינו המקימים את תמיכתו של הרב הראשי לארץ ישראל, אברהם אשכנזי, שהתפרסמה בעקבות הקריאה הנ"ל.ספרייה זו הייתה רשמית "ספריית חברים" אך שימשה בפועל מעין ספרייה ציבורית. והיא עסקה גם בפעולות תרבות, כך הוטל על חבריה למשל להתכנס כל יום לשיעור לימוד בתלמוד, תנ"ך ודקדוק בבית הספרייה. עדכונים בנוגע לספרייה התפרסמו בקביעות בעיתון החבצלת, אשר עורכו ישראל דוב פרומקין היה בין מקימיה.הספרייה הנציחה את שמו של סר משה מונטיפיורי כאות כבוד לתמיכתו ביישוב היהודי בירושלים, מתוך תקווה שהוא יתמוך בה כלכלית בעתיד. ואכן בעיתון "הצפירה" מתאריך 19 בפברואר 1875 מודיע העורך כי מונטיפיורי תרם סך של 5 לירות שטרלינג עבור הספרייה. כמו כן מודיע העורך כי בתיאום עם אליעזר הלוי, נאמן ביתו של מונטיפיורי, הוחלט להנציח את אשתו המנוחה, יהודית, ובעקבות כך שונה שם הספרייה ל"בית אוסף ספרים אשר למשה ויהודית מונטיפיורי".הספרייה, שהחזיקה לא רק ספרות תורנית אלא גם ספרות לא תורנית, כמו את ספרי יוסף בן מתתיהו וספרי הרמח"ל, שהיו שנויים-במחלוקת בקרב בני היישוב הישן, וייתכן שאף ספרות קראית (לפי טענת אנשי היישוב היישן – אולם הדבר הוכחש על ידי מייסדי הספרייה), היוותה סלע-מחלוקת עז בפולמוס ההשכלה שנסוב בקהיליית היישוב הישן בירושלים, במסגרת מחלוקת זו, הפיצו אנשי היישוב הישן, ובראשם הרב שמואל סלנט, את דיבת הספרייה כהיותה מקום לספרי כפירה, וכי היא משמשת כ"בית מדרש לרבנים", ובהמשך אף הכריזו בכל בתי הכנסת האשכנזיים בשם בית הדין של הפרושים כי חל איסור לפקוד את בית הספרים. סיבה נוספת להתנגדות היישוב היישן, היא טענתם שמשיכת תרומות לספרייה, ובכלל זה תרומות ממונטיפיורי, תפגע באיסוף הכספים לקיום תושביה העניים של ירושלים. וכאשר נודע כי מונטיפיורי תרם 5 לירות שטרלינג עבור הספרייה, קיבלה ההתנגדות אופי מוחשי עוד יותר. בי"ג באדר תרל"ה שלח מונטיפיורי למייסדי הספרייה כי יסירו את שמו מבית אוסף הספרים, בעקבות פניית הרבנים אליו; ומאז נקרא בית הספרים רק בשם הסתמי "בית אוסף הספרים".

את דבר החרם על הספרייה תיאר סר סמואל מונטגיו באמצע שנת 1875 בפני ועד שלוחי הקהילות בלונדון, במסגרת סקירתו את היישוב היהודי בירושלים, והוא מספר כי הקנאים גרמו לסגירת הספרייה, אולם בפועל הספרייה המשיכה לפעול בשלב זה. סקירות על בית הספרים ועל ספרים חדשים שנוספו הופיעו באופן קבוע בכתב העת "החבצלת" עד לאמצע שנת 1876.

הספרייה סגרה את שעריה כעבור פחות משנתיים מהיווסדה, עקב התנגדות היישוב הישן ומפאת חוסר תקציב.

דורש ציון

דורש ציון היה תלמוד תורה, בית מדרש ובית ספר בירושלים. "כמעט שלא היה רב ספרדי שלא קיבל את חינוכו בבית ספר זה".

ה'תר"ם

ה'תר"ם (5640) או בקיצור תר"ם היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-18 בספטמבר 1879, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 5 בספטמבר 1880. שנה מסוג הכז, איננה מעוברת, ואורכה 354 ימים. זו שנה חמישית לשמיטה.

הספרייה הלאומית

הספרייה הלאומית של ישראל (בעבר "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי") היא הגוף הלאומי מטעם מדינת ישראל המופקד על שמירת אוצרותיה המודפסים של מדינת ישראל, ושל תרבות העם היהודי. הספרייה ממוקמת בירושלים, בירת ישראל, ורשומים בה מעל לחמישה מיליון פריטי דפוס וארכיון. הספרייה שוקדת על שמירת עותקים מכל ספר המודפס באופן מסחרי במדינת ישראל, ובנוסף היא אוספת יצירות הקשורות למדינת ישראל, ליהדות ולמזרח התיכון, הכוללים ספרים, כתבי עת, מפות, כתבי יד, יצירות אודיו וחומרי אפמרה.

ניהול הספרייה, שנוסדה ב-1892 על ידי ארגון בני ברית, היה נתון שנים רבות בידי האוניברסיטה העברית כנאמן, ולא בידי גוף ציבורי לאומי. בעקבות קבלת "חוק הספרייה הלאומית", הוגדרה הספרייה רשמית כ"ספרייה לאומית" (עד קבלת החוק היא הייתה ספרייה לאומית רק דה פקטו). ב-23 ביולי 2008 שינתה הספרייה הלאומית את מעמדה לחברה לתועלת הציבור. בשלב ראשון הייתה חברה-בת של האוניברסיטה העברית והחל מ-1 בינואר 2011 נמצאת בבעלות משותפת של מדינת ישראל והאוניברסיטה העברית.

הראשון לציון

הראשון לציון הוא תואר שמקורו בפסוק: "ראשון לציון הִנֵּה הִנָּם ולירושלים מְבַשֵׂר אֶתֵּן" (ישעיהו, מ"א, כ"ז), ומשמש כתארו של הרב הראשי הספרדי לישראל.

החל משנת ה'תשל"ג, נקבע בחוק שיש להחליף רב ראשי כל עשר שנים ולא להמתין עד פטירתו כפי שהיה מקובל עד אז, אמנם התואר הראשון לציון נשאר גם לאחר הפטירה.

חיים דוד חזן

הרב חיים דוד חזן (א' בחשוון תקנ"א, 1790 - ה' בשבט תרכ"ט, 1869) היה אב"ד באיזמיר והראשון לציון בירושלים.

חכם באשי

החכם באשי (בטורקית: hahambaşı,‏ תעתיק טורקי: הָהָמְבָּשִׁי; baş ראש או מנהיג; "ראש החכמים", בטורקית-עות'מאנית: حاخامباشی‎) היה התואר שניתן לרב הראשי של קהילה יהודית ברחבי האימפריה העות'מאנית. ה"חכם באשי" של קושטא (איסטנבול) הוכר בצו מלכותי כרב הראשי של כלל היהודים באימפריה העות'מאנית. הוא נחשב למייצג היהודים בפני השלטון ובאמצעותו העביר השלטון את דרישותיו לכל הקהילות היהודיות ברחבי האימפריה.

להוציא חריג אחד, בדמותה של קהילת איסטנבול, לא הייתה משרת חכם באשי, כמוסד רשמי שהשלטונות אשרו את מינויו, עד המאה ה-19.[דרושה הבהרה] החריג לכך היא משרת החכם באשי ביאשי החל משנת 1719‏. במשרה זו אחזו רבנים בני אותה משפחה: הרב נפתלי הכהן, הרב ישעיהו הכהן והרב בצלאל הכהן. המשרה התבטלה בשנת 1834.

יוסף אשכנזי

הרב יוסף אשכנזי (איזמיר, 1928 - כ' בשבט ה'תשל"ד, 12 בפברואר 1974) היה רבה של העיר איזמיר שבטורקיה ואב בית הדין בה, נבחר לכהן כרב העיר יהוד בישראל.

נולד באיזמיר בשנת 1928 לרב דוד יום טוב, שכיהן כרב העיר, ושרה מרים. משפחתו היא משפחת רבנים מפורסמת מזה דורות רבים באיזמיר, שראשיתה ברבי יוסף ב"ר גרשון אשכנזי, שהגיע מבודפשט לאיזמיר בסביבות שנת ה'תס"ט, לאחר שמשפחתו גורשה מווינה. על משפחה זו נמנו מחשובי רבני איזמיר, בהם דוד אביו, הרב ניסים אברהם אשכנזי ועוד.

אביו נפטר בשנת ה'תש"ט, ואחריו כיהן הוא כרב ראשי, אב בית דין ושוחט של העיר עד עלייתו לארץ ישראל בשנת ה'תשל"ב (1972).

בשנת ה'תשל"ד נבחר לכהן כרבה של העיר יהוד, אך ביום מינויו לתפקיד, כ' בשבט, נהרג יחד עם אחותו בתאונת דרכים. הותיר אחריו אשה וארבעה ילדים.

ימבול

ימבול (בבולגרית: Ямбол), עיר בדרום מזרחה של בולגריה, בירת מחוז ימבול הממוקמת 262 ק"מ מהבירה סופיה, 92 ק"מ מבורגס ו-185 ק"מ מרוסה. ימבול ממוקמת על שתי גדותיו של הנהר טונדז'ה ומרוחקת 77 קילומטרים בקו אווירי מהים השחור.

יצחק אשכנזי (רב)

הרב יצחק אשכנזי (1859–1915) היה שד"ר ירושלמי, חבר ועד העדה הספרדית בירושלים וחבר בית הדין של העדה, ממייסדי בית החולים משגב לדך.

ליבר הגדול מברדיצ'ב

רבי אליעזר ליבר מברדיצ'ב (כונה רבי אליעזר הגדול או רבי ליבר הגדול ; ה'תכ"ח בערך - כ"ח בחשוון ה'תקל"א (1770)), היה מקובל במאה ה-18. לפי האגדה היהודית היה מייסד העיר ברדיצ'ב.

מרדכי הלוי

הרב מרדכי הלוי (נפטר תקס"ז - 1807), הידוע בכינוי הרב המלי"ץ, היה שד"ר, דיין ופוסק בירושלים. תקופה קצרה שימש במשרת הראשון לציון.

משה פארדו

הרב משה פארדו (ה'תק"ע, 1810, ירושלים - ט"ז באב ה'תרמ"ח, 1888, אלכסנדריה) היה רב ודיין שכיהן כאב בית הדין הספרדי בירושלים וכרבה הראשי של יהדות אלכסנדריה.

פרס אופיר לשחקן הראשי הטוב ביותר

פרס אופיר לשחקן הראשי הטוב ביותר הוא פרס אופיר הניתן מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה מאז שנת 1990 בגין הופעה של שחקן בתפקיד ראשי, והוא מייצג את ההכרה שהשחקן הופיע בצורה יוצאת מן הכלל. המועמדים והזוכה בקטגוריה זו נבחרים על ידי חברי האקדמיה, וההודעה על הזכייה מתבצעת בטקס פרסי אופיר.

צבי גרץ

צבי (היינריך) הירש גְרֶץ (בגרמנית: Heinrich Hirsch Graetz;‏ 31 באוקטובר 1817 – 7 בספטמבר 1891),היה מההיסטוריונים היהודים הבולטים ביותר במאה ה-19 ואיש מחשבת ישראל. נודע במיוחד בזכות חיבורו המונומנטלי "דברי ימי ישראל" והיה מזוהה עם האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית, ממנה התפתחה היהדות הקונסרבטיבית.

קבר שמעון הצדיק

קבר שמעון הצדיק הוא מערת קבורה השוכנת בשכונת שמעון הצדיק שבצפון ירושלים, לצד "דרך הר הזיתים" - הכביש העולה משכונת שייח' ג'ראח להר הצופים, צפונית לשכונת המושבה האמריקאית. סמוך למערת שמעון הצדיק שוכנת מערה נוספת המכונה מערת הסנהדרין הקטנה.

שליה

השִׁלְיָה (בלטינית: פְּלָצֶנְטָה, Placenta) היא איבר שמתפתח יחד עם העובר במהלך ההיריון אצל נקבות יונקים שאינם יונקי כיס או יונקי ביב (המהווים בת מחלקה שעל כן נקראת יונקי שליה או שלייניים). תפקידה העיקרי לאפשר חילוף חומרים בין האם לעובר. תפקידים נוספים - ייצור והפרשת הורמונים וכן שכבת מגן נוספת המגנה על העובר מפני חבלות ומפני חדירת מיקרו-אורגניזמים.

השליה נושאת את החומר התורשתי של העובר, אולם היא אינה חלק מהעובר ואינה חלק מהאם. השליה ממוקמת בדופן הרחם וממנה יוצא חבל הטבור. כלי הדם של האם מעבירים חמצן ומזון לשליה שם מתבצע חילוף חומרים בין דם האם לדם העובר ללא מגע ישיר ביניהם. העובר קולט את החומרים דרך חבל הטבור והפסולת שנאגרת בדמו עוברת בכיוון ההפוך על מנת שהאם תפריש אותה. השליה מפרישה בעצמה פרוגסטרון לאחר כשלושה חודשים של היריון.

זמן קצר לאחר הלידה, הרחם מתכווץ ופולט החוצה את השליה וחבל הטבור. באדם השליה נפלטת לאחר כ-15 דקות מזמן הלידה.

ישנו מנהג סיני שהיולדת אוכלת את השליה לאחר הלידה, מתוך אמונה שאכילת השליה תורמת לבריאות, משפרת את מצב הרוח ומעלה את רמת האנרגיה בגוף אולם במחקר הרפואי לא נמצאו ראיות לדבר זה.

שמעון הצדיק

שמעון הצדיק הוא כינוי שנקשר, לפי המחקר, לשתי דמויות, סב ונכדו, שהיו כהנים גדולים מבית חוניו בתקופת בית שני בירושלים, במאה השלישית לפני הספירה, הם שמעון הראשון בן חוניו הראשון, ושמעון השני בן חוניו השני.

דמותו של "שמעון הצדיק" מופיעה במקורות חז"ל ובמקורות החיצוניים הקלאסיים: כתבי יוסף בן מתתיהו והספרים החיצוניים.

במקורות הללו מזוהה שמעון הצדיק כשמעון בן חוניו בן יַדּוּעַ, ונאמר עליו שהיה כהן גדול ומנהיג בתקופת בית שני, משיירי כנסת הגדולה. ראשון לחכמים שנזכרו בשמם במשנה, ורבו של אנטיגנוס איש סוכו, בפתחה של תקופת הזוגות. חי בסוף תקופת שלטון הפרסים ותחילת שלטון היוונים בארץ ישראל. הוא מתואר בתלמוד כמי שקיבל את פניו של אלכסנדר מוקדון בבואו לארץ ישראל.

הראשונים לציון
רבי משה גאלנטי • רבי משה בן חביב • רבי אברהם רוויגו • רבי אברהם בן דוד יצחקי • רבי בנימין הכהן מעלי • רבי אליעזר נחום • רבי ניסים חיים משה מזרחי • רבי יצחק הכהן רפפורט • רבי ישראל יעקב אלגאזי • רבי רפאל בן רבי שמואל מיוחס • רבי חיים רפאל בן אשר • רבי רפאל משה בולה • רבי יום-טוב אלגאזי • רבי משה יוסף מרדכי מיוחס • רבי מרדכי הלוי • רבי יעקב משה עייאש • רבי יעקב קוראל • רבי רפאל יוסף חזן • רבי יום טוב דאנון • רבי שלמה משה סוזין • רבי יונה משה נבון • רבי יהודה נבון • רבי חיים אברהם גאגין • רבי יצחק קוב'ו • רבי חיים נסים אבולעפיה • רבי חיים דוד חזן • רבי אברהם אשכנזי • רבי רפאל מאיר פאניז'ל • רבי יעקב שאול אלישר • רבי אליהו משה פאניז'יל • רבי נחמן בטיטו • רבי משה יהודה פרנקו • רבי נסים יהודה דנון • רבי חיים משה אלישר • רבי יעקב מאיר • הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל • הרב יצחק נסים • הרב עובדיה יוסף • הרב מרדכי אליהו • הרב אליהו בקשי דורון • הרב שלמה עמאר • הרב יצחק יוסף

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.