אברהם אבן דאוד

רבי אברהם אבן דאוד הלוי[1] (ד'תת"ע, 1110 - ד'תתק"מ, 1180) היה היסטוריון, פילוסוף ואסטרונום יהודי. נודע גם בשם ראב"ד הראשון.

חי ופעל בספרד במאה ה-12.

רבי אברהם אבן דאוד
ابراهيم بن داود‎
השתייכות רבני ספרד, רבני קסטיליה, ראשונים
תחומי עיסוק פילוסופיה, היסטוריה, אסטרונומיה
חיבוריו "האמונה הרמה" (או "האמונה הנישאה"), "ספר הקבלה"

קורות חיים

נולד בקורדובה לדאוד, ולבתו של רבי יצחק אלבאליה, וזכה לחינוך דתי וכללי כאחד. רבו היה אחי אמו, רבי ברוך בן רבי יצחק אבן אלבאליה. כאשר האלמוואחידון פלשו לספרד ברח אבן-דאוד לממלכת קסטיליה הנוצרית, והתיישב בטולדו בה חי עד למותו על קידוש השם ב-1180.

חיבוריו

את ספר הקבלה חיבר רבי אברהם אבן-דאוד בשנת ד'תתק"כ (1160). זהו ספר העוסק באפולוגטיקה יהודית מסורתית. הספר אינו מהווה תיעוד היסטורי מדויק של המאורעות. מטרתו לשרת את היהודים בוויכוח המתנהל אל מול הקראים שביקשו לערער על עקרונותיה של היהדות המסורתית. הספר מציג את התגבשותה של היהדות מתקופתו של משה ועד לתקופת הגאונים.

סיפורם של ארבעת השבויים המופיע בספר, לפיו ארבעה רבנים מבארי שבאיטליה שיצאו בשליחות לאסוף כספים למען הכנסת כלה נשבו, ואחד מהם הובא לספרד וכונן את המרכז ההלכתי בקורדובה, נחקר על ידי חוקרים רבים לאורך השנים והעלה שאלות בדבר אמינותו של הספר מבחינה היסטורית. ישנם חוקרים הסבורים כי מדובר בסיפור בעל מוטיבים בדיוניים רבים ומסר דתי. לעומת זאת ישנם המביאים הוכחות היסטוריות לסיפור זה. כך או כך, מהוה "ספר הקבלה" מקור חשוב בחקר חיי היהודים בספרד של ימי-הביניים. הספר מעיד על תפיסת הדת ומקומה של קהילת ספרד בתפיסתם של בני התקופה.

בכתביו הפילוסופיים הוא שילב את מחשבת אריסטו ביהדות. ספרו "האמונה הרמה" נלמד רבות בקרב חוג תלמידיו של רב חסדאי קרשקש, וזכה באותה עת להעתקות רבות הכוללות גם הערות פרשניות בשולי הדפים, אך נזנח במרוצת השנים. לדברי מחברו, הוא נכתב בעיקר כדי להתמודד עם בעיית הבחירה חופשית, אולם לשם פתרון בעיה זו אין הוא עוסק במיוחד דווקא בה, אלא מנסה ליישב את הדת בכללותה עם הפילוסופיה.

ספרו, האמונה הרמה, מצוי כיום בשני תרגומים שונים. האחד, של לביא, מחוגו של רב חסדאי קרשקש, ממנו השתמרו 16 כתבי יד; והשני, של מוטוט, ממנו השתמר רק כתב יד אחד. עמירה ערן הראתה במחקריה, שנוסחו של מוטוט אינו תרגום נוסף של הספר משפת המקור בערבית, אלא הוא פרי פיתוח של נוסחו של לביא, הכולל גם שיפורי לשון שכבר היו לפניו, שחוברו בחלקם על ידי לומדים אחרים, והוא צירפם והוסיף עליהם. לרוב אין הבדלים תאולוגיים בין שני התרגומים.

פרופסור יהודה איזנברג ההדיר את השליש האחרון של הספר במהדורה בה מושווים זה לצד זה תרגומם של לביא ושל מוטוט. המהדורה השלמה היחידה של הספר, מבוססת על נוסח משובש של תרגומו של לביא, ויצאה לאור בברלין בשנת תרי"ג (1853).

על משנתו הפילוסופית

לדעת אברהם אבן דאוד הלוי, קיימת התאמה מוחלטת בין האמת הפילוסופית האריסטוטלית לבין האמת הדתית. במקרים רבים הוא נטה אחר פרשנותו הפילוסופית של אבן סינא לכתבי אריסטו. רבי אברהם אבן דאוד הרחיק את התורה הניאופלטונית של האצלת העולם מן הבורא, שאומצה על ידי רבי שלמה אבן גבירול, והוא תוקפו במספר פעמים בספרו מתוך ביטויי זלזול. עם זאת, כאריסטוטלים נוספים בזמנו, קיבל את ההנחה שפרטי ההתרחשות בעולם מגיעים ומונהגים באמצעות ה"שכלים הנבדלים", שהם שכלי הגלגלים שבהם נמצאים הכוכבים, והם ממוצעים בין ה"סיבה הראשונה" - האל - לבין הנבראים; מתוך הנחה מוטעית שתפיסה זו מקורה בכתביו של אריסטו. רק מאוחר יותר התברר שכתבים אלו, המיוחסים לאריסטו, לא יצאו מתחת ידו[דרוש מקור].

אבן דאוד מוכיח את מציאות האל בהוכחות אריסטוטליות איסלאמיות, שיסודן בכתביו של אבן סינא, כמניע ראשון וכמחויב המציאות. זהו אחד הניסוחים של הטיעון הקוסמולוגי, המזהה את כל הנמצאים בעולם כאפשרי המציאות, דהיינו שהם יכולים להימצא ויכולים שלא להימצא, ולכן הימצאותם בפועל היא בהכרח תוצאה של פעולתה של ישות אחרת, שהוציאה מן הכח אל הפועל את המסובב. וכיון שגם סיבה זו דורשת סיבה אחרת שתוציא אותה מן הכוח אל הפועל, ומציאותם של סיבות לאין סוף מובילה לרגרסיה אינסופית שאינה אפשרית לדעתו, לכן בהכרח עומדת בראש הירככיית הסיבות ישות אחת, השונה לחלוטין מכל שאר הנמצאות, בכך שהיא אינה אפשרית המציאות הצריכה לצאת מן הכוח אל הפועל, אלא היא מחויבת המציאות, והייתה תמיד בפועל.

עמדתו גם חלקה על שיטת הפילוסופים הערבים ה'מותכלימון' (כלאם), שלשיטתם הנפש אינה אלא מקרה בגוף (דהיינו, לא מהות בפני עצמה; כדוגמת הצבע השחור של האריג). גם אין היא, לשיטת ר' אברהם בן דאוד, תולדת התערבות חומרי הגוף; לשיטתו, הנפש היא יסוד עצמי בלתי-גופני. הראב"ד אמנם הסכים לשיטה שהנפש היא 'צורת' הגוף (כל דבר בעולם, לשיטה האריסטוטלית מורכב מ'חומר', האלמנט הגשמי של הגוף, ו'צורה', הדבר הנותן לעצם את ייחודו), אך מכל מקום לשיטתו אין לדונה כצורות רגילות, היות שלא עמדה בנסיוננו; ומכאן, שכל הנפש היא בת אלמוות ולא רק הכוח השכלי שהאדם עבד עליו כדי לקנותו, ולהופכו ל'שכל בפועל'. עם זאת, הוא חלק על הצורה שבה הנאו-אפלטונים תפסו את נצחיות הנפש, כיון שלשיטתו הנפש היא אישית ואינה חלק מ"הנפש העולמית". השכל הפועל (הנפש העולמית) הוא כללי, אחרון בנבדלים (היינו, המלאכים, או הצורות הרוחניות הבלתי-תלויות בגוף גשמי), והוא המעניק את ה'צורות'.

הנבואה היא הארתם של ה'נבדלים' ובפרט השכל הפועל, באדם; ומעלתה, מעבר לידיעת הנמצאות בהווה, היא ידיעת העתיד. השכל הוא ה'צינור' שדרכו עוברת הנבואה, והדמיון רק מעכירו, אך הנבדלים מסתגלים לכוח תפיסת הנביא ומתגלים לפניו במראה מוחשי. אף שתהליך הנבואה הוא טבעי (כשיטת אריסטו), מכל מקום אין הוא מתקיים אלא בבני אדם נבחרים (ישראל) שהועיד הבורא להדריך בני אדם.

בנושא ידיעה ובחירה, הראב"ד החזיק בתוקף בחירות הרצון האנושי, ושלל כל הכרחיות של גזירה קדומה. אלוהים צמצם את ידיעת הכול, ויכולת הכול שלו, לגבי מעשיו החופשיים של האדם ובחירתו, כדי לאפשר בחירה חופשית. מדבריו משתמע גם שאלוהים אינו יודע את האירועים הפרטיים בדרך פרטית, אלא רק כפי שהם אמורים לנבוע מתוך חוקי הטבע, מבלי להתייחס לבחירתו של האדם, ורק השכלים הנבדלים הם ה"משקיפים" על האדם.

המוסר הוא דרך האמצע והיחס הנכון בין חלקי הנפש והוא מוסר התורה. האירציונליות של מעשה חלק מן המצוות (ה"חוקים", כדוגמת פרה אדומה) נועדה להוכחת צייתנותו של האדם. כל המדעים האמפיריים הם הכנות למטאפיזיקה שתכליתה הכרת אלוהים ואהבת אלוהים המוטבעת בה, וזהו ייעוד האדם ואושרו.

השפעתו

חיבוריו של אבן דאוד לא זכו להשפעה רבה. העובדה העיקרית שתרמה לכך, היא צאתו לאור של הספר מורה נבוכים של הרמב"ם 30 שנה אחרי צאתו לאור של "האמונה הרמה", והדיונים שב"מורה נבוכים" מקיפים יותר, ברורים יותר וקוהרנטיים יותר, וגם סמכותו הרוחנית של הרמב"ם כמנהיג וכאיש הלכה הייתה גדולה בהרבה, וכך הועמדה שיטתו הפילוסופית של אבן-דאוד בצל.

ככל הנראה, לא תורגם הספר לעברית משך כמאתיים שנה, עד המאה ה-14, בתקופת רב חסדאי קרשקש וחוג תלמידיו. באותה עת, כחלק מעבודת ליבונה של הפילוסופיה היהודית-אריסטוטלית, התעוררה ההתעניינות בספר, והוא תורגם על ידי שני מתרגמיו לעברית. המתרגם שמואל אבן מוטוט, מספר בתרגומו שהריב"ש ביקש ממנו לתרגם את הספר, ועמירה ערן מפקפקת בדיווח זה, בין היתר משום שהמתרגם השני, שלמה אבן לביא, היה מקורב יותר לחוגו של הריב"ש שהפנה אליו שתיים מתשובותיו.

במהלך השנים שחלפו מאז תרגומו, הוא נלמד בחוגים שונים. על כתבי היד מופיעות הערות בשפות שונות: עברית, איטלקית, לטינית ואף ערבית. באיטליה אף נכתב פירוש מקיף על הספר, המצוי בכתב יד מאוסף משה מונטיפיורי. עם הדפסת הספר בברלין בשנת 1853 חלה התעוררות נוספת ללימודו, והפירוש על הספר חזר ונעתק על ידי מעתיק נוסף. ר' ישראל משה חזן כתב הערות וביאורים על הספר, שנדפסו ב"כרך של רומי", ליוורנו ה'תרל"ו, סימן כו.

בעשרות השנים האחרונות נחקרה שיטתו על ידי חוקרי ימי הביניים, וסדרה של מאמרים פורסמה בתחום, בעיקר באנגלית. עמירה ערן פרסמה על משנתו את הספר "מאמונה תמה לאמונה רמה".

קישורים חיצוניים

כתביו

הערות שוליים

  1. ^ הצמח דוד ואחריו גם סדר הדורות כותבים ששמו הוא אברהם בן דיאור, אך ההחיד"א ב"שם הגדולים" כותב שכתבו כך כי לא ידעו שדיאוד הוא דוד בערבית, ולכן טעו לקרוא לאביו דיאור, וכן מקובל היום
אבן סינא

אבן סינא (שם מלא אבו עלי חוסיין אבן עבדאללה אבן סינא, בלשונות אירופה אביסנה 1037–980) היה רופא, פילוסוף ומדען פרסי. ג'ורג' סרטון, מייסד ענף ההיסטוריה של המדעים, כינה אותו "המדען המפורסם ביותר של האסלאם ואחד המפורסמים ביותר בכל הזמנים והמקומות".

אבן סינא הוא מחברם של 450 ספרים במגוון נושאים רחב, בעיקר רפואה ופילוסופיה. חיבוריו המפורסמים ביותר הם "ספר הריפוי" ו"הקנון של הרפואה" (ידוע גם כ"הקאנון הגדול"). אבן סינא השתמש באידוי ליצירת שמנים אתריים ראשונים ולכן נחשב לחלוץ הארומתרפיה.מלבד הפרסים, גם העם הטג'יקי מחשיב אותו כאחד מבניו, אולי דרך משפחת אמו. באיראן הוא נחשב כגיבור פרסי, ופעמים רבות מחשיבים אותו לפרסי הגדול ביותר שחי אי פעם. דיוקנאות ופסלים רבים שלו נותרו באיראן של היום. אנדרטה מרשימה ניצבת מחוץ למוזיאון בבוכרה.

ארבעת השבויים

מעשה ארבעת השבויים הוא סיפור על ארבעה תלמידי חכמים, אשר על פי הרב אברהם אבן דאוד ("הראב"ד הראשון"), נשבו על ידי שודדי ים לקראת סוף תקופת הגאונים, סביב שנת 990 לספירה, ונפדו על ידי קהילות יהודיות בארצות שונות - מצרים, קירואן שבתוניסיה, ספרד וארץ נוספת אשר מיקומה אינו ברור. על פי הסיפור, הארבעה תרמו משמעותית ללימוד התורה בקרב הקהילות היהודיות בספרד ובצפון אפריקה. לדעת חוקרים רבים, עיתוי האירוע אינו תואם בהכרח למסופר ב"ספר הקבלה" של ראב"ד. אף בנוגע לעצם סיפור השבי, סבורים חלק מן החוקרים כי אין בו ממש. בנוגע להתפתחות עולם התורה בספרד ובצפון אפריקה, שעל פי תיאורו של ראב"ד התרחש בעיקר בזכות השבויים שנפדו, מתארים החוקרים התפתחות הדרגתית ומתמשכת, שהחלה עוד לפני שהגיעו לאזורים אלו החכמים "השבויים", אך הואצה על ידם.

ברוך בן יצחק אבן אלבאליה

הרב ברוך בן יצחק אִבְּן אלבאליה (ד'תתל"ז, 1077, ספרד - ד'תתפ"ז, 1127, ספרד) היה מגדולי תלמידי החכמים בספרד בדורו, ראש ישיבה, פוסק הלכה, ובעל ידע בפילוסופיה.

דאוד

דאוד הוא שם פרטי וגם שם משפחה ממקור ערבי, הגרסה הערבית לשם העברי "דוד".

האם התכוונתם ל...

הגיוגרפיה

הַגְיוֹגְרַפְיָה (במקור מיוונית: ἁγιογραφία (אַגְיוֹגְרַפְיָה), מהמילים ἅγιος (אַגְיוֹס, קדוש) ו-γράφειν (גְרַפֶאִין, לכתוב); על פי האקדמיה ללשון העברית: קוֹרוֹת קְדוֹשִׁים) היא סיפור תולדות הקדושים, בתרבות של דתות שונות. הגיוגרפיה, מילולית, פירושה חומר כתוב על אנשים קדושים, ובאופן ספציפי יותר היא מתייחסת לביוגרפיות של קדושי דת. משמעות המונח מורחבת לעיתים לביוגרפיה של מנהיגים דתיים וגם חילוניים, ויש שהיא משמשת ככינוי שלילי לביוגרפיות הסוגדות לדמויות שהן מתארות.

המונח הגיולוגיה עוסק בחקר קדושים באופן כללי, ללא התמקדות בחייו של קדוש מסוים.

חיוי הבלכי

חיוי הבלכי היה יהודי מהעיר באלך שבמדינת ח'וראסאן שבממלכת פרס (כיום באפגניסטן). הוא חי במאה התשיעית ופרסומו בא לו עקב ספר ביקורתי כלפי המקרא שחיבר ופרסם. הספר, שלא שרד עד ימינו, כלל מאתיים שאלות ותהיות על הכתוב במקרא. בספרו טען חיוי לסתירות פנימיות בכתבי הקודש, הסביר את הניסים המתוארים בהם בהסבר טבעי, ושלל מספר תפיסות תיאוסופיות תנ"כיות.

תפיסותיו של הבלכי הושפעו כנראה מהתרבות הפרסית והדת הזורואסטרית, ולדברי סלמון בן ירוחם הקראי הושפע גם מדעותיו של אבן א-רוואנדי. הוא האמין בקדמות העולם, כפר בעיקרון הבחירה החופשית. ספרו, שככל הנראה נכתב בחרוזים, העלה שאלות כנגד הנהגות שונות של האלוהים. הוא סבר כי לאלוהים אין בחירה במעשיו, וכי הטבע הוא דטרמיניסטי ללא אפשרות של חריגה. כן תמה על האלוהים הרוחני בהגדרתו, הדורש מבני האדם הקרבת קרבנות גשמיים.

חיוי הבלכי עורר את זעמם של יהודים מאמינים רבים, בעיקר עקב העובדה שספריו התפשטו ללא הפרעה והשפיעו על אמונותיהם ודעותיהם של יהודים רבים. עדות על השפעתו מצויה בכתבי חכם יהודי שחי עשרות שנים אחריו: "חיוי חיבר ספר שבו מאתיים שאלות הטוענות נגד ה' ונגד תורתו... והתקיימו שנים רבות מבלי שהשיב עליהן איש, והפסידו אמונת אנשים רבים, עד שנתקנא אדוננו (הכוונה לרבי סעדיה גאון) לה' ולתורתו וחיבר ספר תשובות על חיוי...". עדות אחרת מספרת כי: "חיוי בדה מלבו תורה, והעיד רב סעדיה שהוא ראה מלמדי תינוקות מלמדים אותה בספרים ובלוחות עד שבא רב סעדיה ונצחם" (הראב"ד (בעל הקבלה)).

כנגד ספרו של הבלכי יצאו רבים מהוגי הדעות ומהפילוסופים היהודיים שחיו אחריו. הראשון שבהם היה רבי סעדיה גאון, שכתב ספרים במענה לשאלותיו של הבלכי. בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" הוא עונה לרבות מטענותיו של הבלכי, ומלבד זאת כתב ספר נפרד, בעברית ובחרוזים, בו הוא עונה לטענות חיוי ומלגלג עליהן. בין השאר, הוא מכנה אותו ואת חסידיו "אנשים הנקראים יהודים". בדורות מאוחרים יותר רבי אברהם אבן עזרא מצטט אותו לעיתים ודוחה את דבריו בחריפות. אבן עזרא ואחרים נהגו לכנותו "חיוי הכלבי". גם רבי משה אבן עזרא ורבי אברהם אבן דאוד מתעמתים עם דברי הבלכי, ואף חכמים קראים, כגון סלמון בן ירוחם ואל בסיר, תקפו אותו בחריפות וכתבו תשובות כנגד שאלותיו.

חכמי פרובנס

חכמי פרובאנס (נקראו גם חכמי פרובינציה) הם קבוצת תלמידי חכמים שחיו במשך מספר דורות בפרובאנס בחלקה אשר ממערב לנהר הרון, כולל חלק ממחוז לנגדוק. החל מראשית המאה ה-9. מרכזם של חכמי פרובאנס התקיים בעיר נרבונה והוא התנהל בדומה למוסד ראש הגולה שבבבל. תורתם ופסקי ההלכה של חכמי פרובאנס הופצו בכל אירופה וצפון אפריקה, וגאונותם הייתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל של אותה תקופה. במקביל למרכז שבנרבונה היו חיי תורה מאורגנים גם בארלדי, לוניל ובהר. חכמי פרובאנס נודעו כתומכי הפילוסופיה בעת פולמוס הרבנים אודות לימוד הפילוסופיה.

חנוך בן משה

רבנו חנוך בן משה (נפטר בד'תשע"ה או ד'תשפ"ה, 1015 או 1025) היה ראש ישיבת קורדובה במפנה המאות ה-10 וה-11, ומנהיג יהדות ספרד באותה תקופה. לפי רבי אברהם אבן דאוד, ב"ספר הקבלה", היו רבנו חנוך בן משה ואביו רבנו משה בן חנוך, בין ארבעת השבויים (האב - ממניין השבויים, והבן שבוי יחד איתו), שתרמו משמעותית ללימוד התורה בקרב הקהילות היהודיות בספרד ובצפון אפריקה.

ט' בטבת

ט' בטבת הוא היום התשיעי בחודש הרביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום התשיעי בחודש העשירי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בט' טבת היא פרשת ויגש אם בר המצווה חל בשנה המתחילה בשבת או בשנה חסרה המתחילה ביום שני (שנה מקביעות בחג או בחה) ופרשת ויחי אם בר המצווה חל בשנה שלמה המתחילה ביום שני, או בשנה המתחילה ביום שלישי או ביום חמישי.

יצחק בן יוסף הישראלי

יצחק בן יוסף הישראלי (או ישראלי), אסטרונום יהודי ספרדי בטולדו שפרח במחצית הראשונה של המאה ה-14, תלמיד הרא"ש, מחבר "יסוד עולם".

נרבון

נרבון (צרפתית Narbonne, אוקסיטנית Narbona, עברית מסורתית נרבּונה) היא עיר באוקסיטניה שבצרפת בה מתגוררים כ-50,000 תושבים.

סדר הדורות

סדר הדורות הוא ספר שחובר על ידי הרב יחיאל בן שלמה היילפרין - רבה של מינסק, ראה אור בשנת ה'תקכ"ט (1769), והודפס בכמה מהדורות. הספר כולל ביוגרפיות מקוצרות החל מימות אדם הראשון ועד לדורו של המחבר, וכן הגהות על התלמודים.

עיקרי האמונה היהודית

עיקרי האמונה היהודית הם קבוצה של אמונות שפרשני היהדות והוגיה מתקופות שונות ייחסו להן מעמד מרכזי יותר מאשר לאחרות. בעיקר בימי הביניים חוברו כמה חיבורים בנושא זה. אף אחד מהם לא הפך לקאנוני כמעמדם של חיבורים דומים בנצרות ובאסלאם; אולם עיקרי האמונה נחשבים כמסגרת התוחמת ומגדירה את הדת היהודית.

בין מוני העיקרים: פילון האלכסנדרוני, רבי חננאל בן חושיאל, רב סעדיה גאון בפירושו לתורה (מונה 10 עיקרים), רמב"ם בפירושו למשנה (מונה 13 עיקרים), רבי חסדאי קרשקש (מונה 6 עיקרים), ורבי יוסף אלבו (מונה 3 עיקרים). גם החכם הקראי יהודה בן אליהו הדסי קבע עיקרים (מניינו כלל 10 עיקרים).

מניין העיקרים שמנה הרמב"ם הוא המוכר והמקובל ביותר. אף שמבחינה טכנית לא התקבע מעולם רשמית בספרי הלכה וכדומה, קיבל בפועל מעמד מחייב וכיום נחשב ככזה בעיני הרוב המוחלט של היהדות האורתודוקסית.

יש מעיקרי האמונה שנקבעו על ידי הרמב"ם אשר מוני עיקרים אחרים חלקו עליהם. כך, למשל, האמונה לפיה יש לאלוהים גוף נחשבת על ידי הרמב"ם כמנוגדת ליסוד האמונה היהודית, והוא אף פסק שהמאמין בזה אין לו חלק בעולם הבא; אבל הראב"ד סבר שהמאמין בכך, אף שהוא טועה, אינו מאבד בכך את זכותו לחיי העולם הבא.

ראב"ד

האם התכוונתם ל...

ראשונים

ראשונים הוא כינוי בתולדות עם ישראל לרבנים שפעלו בין המאה ה-11 והמאה ה-15 לערך, במיוחד בהקשר של השתלשלות ההלכה ופרשנות התלמוד. תקופת הראשונים באה אחרי תקופת הגאונים ולפני תקופת האחרונים, ונודעה לה חשיבות רבה בעיצוב עולם ההלכה וביצירת ארון הספרים היהודי.בין הרבנים הבולטים שפעלו בתקופת הראשונים: הרי"ף, רש"י, בעלי התוספות, הרמב"ם, הרא"ש, בנו רבי יעקב בן אשר, הרמב"ן ומאות נוספים שיצרו בתחומי ההלכה, פרשנות המקרא והתלמוד, הפילוסופיה היהודית, המיסטיקה היהודית, השירה, הפיוט ועוד.

רבינא בר אמוציא

רבינא בר אמוציא (שמו השתבש בספרים בצורות שונות), חכם יהודי מתקופת הסבוראים. לפי איגרת רב שרירא גאון, נפטר בחודש אדר ד'רס"ו (506).

רבי אברהם אבן דאוד, בספרו "ספר הקבלה", מזכיר אותו בין חכמי הדור השני של הסבוראים, בשם רבינא מן אומצא. לפי "ספר הקבלה", היה רבינא זה ראש ישיבת פומבדיתא במשך שנה אחת, אחרי רב שמואל בר רבא, ונפטר בשנת ד'רע"ט (519). אחריו היה רב סימונא לראש הישיבה. מאיגרת רב שרירא גאון משמע שרבינא בר אמוציא נמנה עם חכמי הדור הראשון, דורו של ראש הישיבה רבה יוסי, ולא היה ראש ישיבה.

ריטב"א

רבי יום טוב בן אברהם אַשֵּׂבִילִי (או אַלְשֵׂבִילִי, כלומר בן העיר סביליה; בקיצור ריטב"א; 1250–1330) היה מגדולי רבני ספרד בתקופת הראשונים, ידוע ומפורסם כראשון חריף, אשר דבריו נהירים וברורים ללומד.

שמריה בן אלחנן

רבי שמריה בן אלחנן (מכונה גם: הרב הראש; נפטר ב-ג' בשבט ד'תשע"ב - 31 בדצמבר 1011), היה הרב הראשי בקהילת יהודי מצרים בקהיר ("פוסטאט"), בסוף המאה ה-10 ותחילת המאה ה-11.

לפי רבי אברהם אבן דאוד בספר הקבלה, הוא היה אחד מארבעת השבויים.

רבי שמריה היה קשור בקשר הדוק לגאוני בבל, ונזכר במכתבי רב שרירא גאון ובנו רב האי גאון, אם כי בתקופה מסוימת התלונן רב האי על כך שרבי שמריה אינו מעביר שאלות לבבל אלא לרבני ישיבת ארץ ישראל. נתפרסם גם מכתב המיועד אליו מרבי חושיאל בן אלחנן ראש ישיבת קירואן.

רבי שמריה נפטר במגפה בשנת 1011. לאחר פטירתו, ירש בנו רבי אלחנן בן שמריה את מקומו כמנהיג הקהילה.

תנאים

תַּנָּאִים הוא כינוי לחכמי ישראל בתקופה שמימות אנשי כנסת הגדולה והזוגות ועד לחתימת המשנה, כלומר במאה ה-1 וה־2 במשך כ-160 שנה החל מתלמידי הלל ושמאי ועד לרבי יהודה הנשיא. רבים מהתנאים היו שותפים ביצירת המשנה. לאחר תקופת התנאים החלה תקופת האמוראים שהם היו חכמי הגמרא.

המילה תנא פירושה שנה, למד, כלומר למסור את התורה שבעל פה.

תקופת חייו של הרב אברהם אבן דאוד על ציר הזמן
תקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרוניםציר הזמן

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.