אבראהים פאשא

אִבּראהים מחמד עלי פאשאערבית: إبراهيم محمد علي باشا; תעתיק מדויק: אבראהים מחמד עלי באשא; 17891848) היה קצין מצרי שנלחם בהצלחה נגד האימפריה העות'מאנית והשתלט על סוריה ועל ארץ ישראל. בנו (נטען גם שהיה בנו המאומץ) של שליט מצרים מוחמד עלי.

אבראהים ידוע בהיסטוריה היהודית בגלל מעורבותו בעלילת הדם של דמשק, שהייתה חלק מסכסוך בינלאומי גדול שבעקבותיו אולץ לעזוב את סוריה.

אבראהים מחמד עלי פאשא
إبراهيم محمد علي باشا
IbrahimBaja
לידה 1789
קוואלה, האימפריה העות'מאנית
פטירה 10 בנובמבר 1848 (בגיל 59 בערך)
קהיר
מדינה מצרים
שושלת מוחמד עלי
ואלי מצרים ה־2
יולי 1848נובמבר 1848
(כ־17 שבועות ו-5 ימים)
פרסים והוקרה
Portrait d'Ibrahim Pacha 2
איבראהים מחמד עלי באשא, ציור של צ׳רלס פיליפ לריווייר.

ראשית דרכו

אבראהים נולד בעיר קוואלה (Kavala), הנמצאת באזור מקדוניה שביוון המודרנית והייתה אז חלק מהאימפריה העות'מאנית. גם אביו היה יליד אותה עיר.

בשנת 1805 בזמן שאביו נאבק להשתלט על מצרים, הוא שלח את בנו בן ה-16 להיות בן ערובה אצל הקפיטן פאשא העות'מאני (אדמירל הצי). אולם כאשר שלטון אביו במצרים הוכר על ידי השער הנשגב (השלטון העות'מאני), והוא אף הצליח להביס את חיל המשלוח הצבאי האנגלי בפיקודו של מייג'ור ג'נרל אלכסנדר מקנזי פרייזר, הותר לאבראהים לחזור למצרים.

כאשר יצא מוחמד עלי לחצי האי ערב להילחם בווהאבים, הוא השאיר את אבראהים לפקד על מצרים העליונה, שם המשיך במלחמתו נגד כוחם המדולדל של הממלוכים אותם הצליח לנצח. ב-1816 התמנה אבראהים כמפקד הצבא המצרי בחצי האי ערב.

מלחמות בווהאבים

אבראהים עמד בראש המערכה נגד הווהאבים שהשתלטו על ערי הקודש האסלאמיות מכה ואל-מדינה. ב-1816 נחת אבראהים בנמל ינבוע, נמלה של מדינה והשתלט חיש מהר על הערים הקדושות. משם יצא למסע אל מדבר נג'ד כדי לכבוש את המצודה הווהאבית דראיה. החיילים המצריים, אף על פי שהיו מאומנים ומצוידים היטב, והחזיקו ביתרון גדול בארטילריה, התקשו לצעוד בתנאי המדבר הקשים, אולם אבראהים הוליך את צבאו בנחישות דרך המדבר, בתנאים קשים אותם חלק עם חייליו, עד שבספטמבר 1818 כפה על המנהיג הווהאבי להיכנע, כבש והרס את מצודתו.

הקרבות בפלופונסוס

ב-1819 חזר אבראהים פאשא במסע ניצחון לקהיר. בקהיר סייע אבראהים לקולונל הצרפתי סֶב הידוע גם כסוליימן פאשא, שנשכר כדי לאמן את הצבא המצרי בשיטות אירופיות. ב-1824 נתמנה אבראהים להיות מושל מוראה (השם שבו נקרא חצי האי פלופונסוס) על ידי הסולטאן מהמוט השני. אבראהים נתבקש לסייע לסולטאן במאבקו נגד היוונים במסגרת מלחמת השחרור היוונית (1821 - 1832). הוא יצא בראש שייטת וצבא בן 17,000 חיילים לפלופונסוס. מסעו נתקל בקשיים בגלל חששו מספינות האש היווניות ובשל התקוממות מלחיו היוונים, אולם לבסוף הצליח לנחות בפלופונסוס, להשתלט על שטחים נרחבים ביוון, ולפגוע בתושביה. הוא החריב שטחים נרחבים ומכר את תושביהם לעבדים במצרים. מעשי האכזריות והדיכוי שלו כנגד אוכלוסייה נוצרית עוררו זעזוע במערב, ומעצמות המערב התערבו במלחמה, אבראהים הובס בקרב נאווארינו וחיל משלוח צרפתי נחת ביוון ב-1827. לבסוף כפו עליו מעצמות המערב להיכנע באוקטובר 1828, ואבראהים נאלץ לעזוב את יוון.

אבראהים בסוריה

הממשלה העות'מאנית ניסתה כנראה למנוע את חזרתו של אבראהים פאשא למצרים, מאחר שחששה מכוחו הצבאי הרב.

מוחמד עלי, שהיה מסוכסך עם השער העליון, שלח את בנו ב-1831 בראש צבא לכבוש את סוריה, מבצע אותו מילא בהצלחה רבה.

הוא כבש את עכו לאחר מצור קשה ב-27 במאי 1832, כבש את דמשק, הביס כוח של הצבא העות'מאני בחומס ב-8 ביולי, כוח-צבאי נוסף בביילן ב-29 ביולי, פלש לאסיה הקטנה, ולבסוף הביס את הווזיר הגדול ב-21 בדצמבר בקרב קוניה.

על פי תנאי אמנת קוטיה הפך אבראהים לשליט סוריה וארץ ישראל. בתחילה היה פופולרי מאוד בקרב התושבים, אולם הגזרות והמיסוי הכבד שהשית על התושבים המוסלמים בהוראת אביו, גרמו לתסיסה גוברת והולכת והביאו בסופו של דבר לפרוץ מרד הפלאחים. ב-1838 חידשו העות'מאנים את המלחמה באבראהים. תחילה זכה אבראהים בניצחון בקרב נזיב ב-1839, אולם לאחר מכן התערבו בריטניה והאימפריה האוסטרו-הונגרית, בניסיון להציל את האימפריה העות'מאנית, וכפו על אבראהים לעזוב את סוריה ולהחזירה לשלטון עות'מאני.

עלילת דמשק

ב-1840, בשלהי שלטונו של אבראהים בסוריה התחוללה עלילת הדם של דמשק. ככלל היה יחסו של אבראהים ליהודי סוריה טוב והם ציפו כי יושיע אותם מן הרדיפות שהיו מנת חלקם קודם לכן. בה בשעה שהשלטון המצרי התייחס ליהודים בסובלנות רבה, הרי מנהיגי הנוצרים היוונים, הארמנים והקתולים שבארץ -ישראל ובסוריה, היו "אויבים קשים ליהודים אפילו יותר מאשר המוסלמים"[1]. בעלילת הדם של דמשק היה מעורב הקונסול הצרפתי. הקונסול שכנע את הפאשא לחקור בעינויים את יהודי דמשק ואף היה מעורב אישית בעינויים אלה.

באותו זמן התערבו הקונסולים של בריטניה ואוסטריה לטובת היהודים. התערבותו של הקונסול הבריטי נבעה גם מתוך אידאולוגיה פרוטסטנטית-מיסיונרית, ואולם בעיקר נבעה התערבותם של שני קונסולים אלו מתוך ההתחרות בהשפעה הצרפתית הגדולה בסוריה. בסופו של דבר הביאה התערבות זו, כאמור, לסילוק השלטון המצרי מסוריה.

אבראהים בארץ ישראל

לאבראהים פאשא מקום חשוב בהיסטוריה של ארץ ישראל. ב-1831 עלה אבראהים בראש צבא בן 40,000 חיילים על ארץ ישראל. הוא כבש את עזה, רמלה, יפו, חיפה וירושלים ללא קרב, ואת עכו לאחר מצור אכזרי של ששה חודשים.

כיבוש הארץ בידי אבראהים פאשא הביא לשינוי דמוגרפי מהותי. אבראהים פאשא הביא עמו עשרות אלפי מצרים, ביניהם גם פלאחים, לשם ביצוע עבודות שונות ועל מנת לקבץ סביבו נאמני שלטון. מצרִים אלה התיישבו בכפרים ובערים, בייחוד בשפלת החוף שהייתה למעשה ריקה, לדוגמה ביישוב ערב-אוּפּי בוואדי חוורה (עמק חפר) והיישוב ערב-דמארה באזור חדרה; שכונות מצריות אחדות ביפו וכפרים בסביבתה, כגון פג'ה, סומייל, ג'לג'וליה, אמלבס (פתח תקווה), קובּיבה (כפר גבירול); תושבי קטרה (גדרה) באו בתקופה זו מלוב; בוואדי ערה ודרומית לו, התיישבו מאות משפחות של מהגרים מצריים בכפרים עארה, ערערה, כפר קרע, כפר קאסם, טייבה, קלנסואה, אום אל פאחם ואחרים. מאות אחדות של מהגרים ממצרים התיישבו בחיפה[דרוש מקור]. כשיצא אבראהים למסע כיבוש נמל יפו מידי הסולטאן הטורקי הקים מפקדה צבאית על הרכס שמדרום לעיר העתיקה ותכנן להפוך את יפו לעיר נמל מרכזית. אבראהים פאשא הביא לארץ חיילים משוחררים ממצרים והושיב אותם בשכונות מסביב לחומות. לשכונות האלה קראו "סכנות" (לדוגמה סכנת א-טורקי) - ומכאן צמח המושג שכונה.

אבראהים התייחס באהדה לאוכלוסייה היהודית והנוצרית בארץ. הוא היה מיודד עם אליהו שלמה זלמן בסאן ואישר לאברהם שלמה זלמן צורף להקים את בית כנסת החורבה. על התושבים המוסלמים הוא ציווה לאסוף את הנשק מתושבי ארץ ישראל, שלל זכויות של נכבדיהם ודרש מהם לגייס לצבאו אחד מכל חמישה צעירים. כדוגמה ל"זכויות" שנשללו ניתן לציין את ה"מס" שמשפחת אבו גוש נהגה לגבות מכל מי שעבר בדרך לירושלים. גזרותיו של אבראהים, כמו גם עידוד עות'מאני מבחוץ וסיוע של האימפריה הבריטית, הביאו להתקוממות של המוסלמים בארץ ישראל נגד השלטון המצרי (מרד הפלחים). ההתקוממות פרצה במקומות רבים בארץ ישראל, בין היתר בבית ג'אלא, יפו, א-סאלט, שכם, בית לחם, שער הגיא, עזה וצפת. ב-1834 שלח אבראהים אזהרה חמורה למוסלמים לבל יפגעו בקדשיהם של הנוצרים והיהודים. המורדים צרו על מצודת ירושלים והתחוללו מהומות קשות במשך ששה ימים. הנוצרים התחבאו במנזרים והיהודים בבתי הכנסת אולם רבים מהם נרצחו בידי המורדים המוסלמים. אבראהים פאשא חזר לירושלים, עלה למסגד אל אקצה והכריז על חנינה כללית, אולם המורדים סירבו להיכנע. בעקבות כך אבראהים נלחם בהם והביס אותם.

אבראהים פאשא ובית המקדש היהודי

הרב צבי הירש קלישר ראה בכיבוש ארץ ישראל על ידי מוחמד עלי הזדמנות להשגת הארץ בשביל היהודים. בשנת 1836 הוא פנה לר' אשר-אנשיל רוטשילד בבקשה לרכוש את הארץ ולכל הפחות את ירושלים או את הר הבית. במכתב זה פירט הרב קלישר את השקפותיו על הגאולה ועל הקרבת קרבנות בזמן הזה. במקביל ניהל הרב קלישר משא ומתן הלכתי עם רבי עקיבא איגר וחתנו החת"ם סופר בעניין חידוש עבודת הקורבנות בזמן הזה. החתם סופר הסכים לחלק מהטענות אולם טען כי למעשה אין סיכוי להצעה כיון שאבראהים פאשא "הוא קפדן גדול... לבל יקרב שם מי שאינו מאמונת ישמעאל, כי שם נבנה בית עבודה שלהם ואומרים שאבן שתייה באמצע כיפה ההיא, ולא יקרב שם איש זר שאינו מאמונתם"[2].

שנותיו האחרונות

אבראהים בילה את שנותיו האחרונות בשלווה אולם היה חולה מאד, כנראה עקב משקל עודף. ביולי 1848 כאשר נעשה אביו סנילי, מונה אבראהים כעוצר אולם נפטר ב-10 בנובמבר 1848.

"אבראהים אלאול"

על שם תארו של פאשא, "אבראהים הראשון", נקראה הספינה המצרית אבראהים אל-אוול, אשר נלכדה על ידי חיל הים הישראלי במבצע סיני.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יהושע בן אריה, עיר בראי תקופה: ירושלים במאה התשע-עשרה (עמ' 359), הוצאת יד יצחק בן צבי, ‏1979
  2. ^ שו"ת חתם סופר, יורה דעה סימן רל"ו. עוד על המשא ומתן ועל האיגרת לרוטשילד בספר "דרישת ציון", מוסד הרב קוק תשס"ב
אבדילמג'יט הראשון

אַבְּדִילְמֵגִ'יט הָרִאשׁוֹן (בטורקית: I. Abdülmecit; בטורקית עות'מאנית: عبد المجيد اول,‏ 25 באפריל 1823–25 ביוני 1861) היה הסולטאן ה-31 של האימפריה העות'מאנית, שלט בה מ-2 ביולי 1839 ועד יום מותו. היה בנו של הסולטאן מהמוט השני אשר קדם לו.

אבראהים אל-אוול

אִבְּראהים אל-אוול הייתה משחתת ששירתה בשלושה חילות ים באמצע המאה העשרים, תחת ארבעה שמות שונים. אבראהים אל-אוול הוא שמה השלישי של המשחתת, ששירתה בחיל הים הישראלי תחת השם אח"י חיפה (ק-38). אניית קרב זו הייתה במקורה משחתת בריטית, מדגם Hunt, אשר שירתה במלחמת העולם השנייה בצי המלכותי הבריטי ונקראה בו "(‏HMS Mendip (L60" (אנגלית: אה"מ מנדיפ, שם מקום באנגליה). בהמשך היא נמסרה לחיל הים המצרי ונקראה בו תחילה "מוחמד אל-כביר" (ערבית: מוחמד הגדול). מאוחר יותר, שונה שמה לאבראהים אל-אוול, על-שם אבראהים פאשא המפקד המצרי בנו של מוחמד עלי (שליט מצרים). במלחמת סיני נשלחה המשחתת להפגיז יעדים בחיפה ונכנעה לאחר שהותקפה על ידי חיל הים וחיל האוויר הישראלי. אבראהים אל-אוול הוכשרה לשימוש בחיל הים ונקראה אח"י חיפה על שם העיר אותה הפגיזה. כמו כן הונפק לה מספר הצי "ק-38".

האוניה השתתפה במלחמת ששת הימים ובה פגעה בצוללת מצרית וגירשה אותה ממבואות מפרץ חיפה.

בשנת 1968 הוצאה מהשירות, ומסרה את השם אח"י חיפה לספינת טילים חדשה מדגם סער 2, נושאת מספר צי ס-322. בס-322 הותקנה מערכת טילי הגבריאל הראשונה בצה"ל ואבראהים אל-אוול שימשה לה כאונית מטרה לירי אימון. ב-10 בנובמבר 1970 הוטבעה ק-38 בשני טילי הגבריאל שנורו מהספינה שירשה את שמה.

אנדריטסאינה

אנדריטסאינה (ביוונית: Ανδρίτσαινα) הוא כפר באזור אליס, במחוז מערב יוון, שבחצי האי פלופונס שביוון. מאז הרפורמה בשלטון המקומי ב-2011 מהווה הכפר חלק מהיחידה העירונית אנדריטסאינה-קרסטנה. שטח יחידה עירונית זו הוא 131 קמ"ר. נכון ל-2011 התגוררו בכפר כ-800 תושבים והיחידה העירונית מנתה כ-2,150 תושבים.

אסמאעיל פאשא

אִסמאעיל באשא (בערבית: إسماعيل باشا; תעתיק מדויק: אסמאעיל באשא; 1830–1895), היה ואלי מצרי ומאוחר יותר גם ח'דיו. הוא שלט משנת 1863 עד שסולק אחרי בקשה בריטית בשנת 1879. בעת שלטונו עברה מצרים מודרניזציה משמעותית, אך הוא גם השאיר את מצרים בחובות כבדים שהגבירו את התלות שלה בארצות אירופה, במיוחד באימפריה הבריטית.

המופתי של ירושלים

המופתי של ירושלים הוא הפוסק מזרם האסלאם הסוני האחראי לאזורים הקדושים לאסלאם של ירושלים.

המופתי החנפי הוא החשוב מבין המופתים של ארבע האסכולות (החנפית, השאפעית, המאליכית והחנבלית), והמופתי של ירושלים היה תפקיד שנשא יוקרה רבה בשל חשיבותה ומרכזיותה של ירושלים באסלאם.

המופתי הנוכחי של ירושלים הוא מוחמד אחמד חוסיין.

המצור על וינה (1529)

המצור על וינה ב-1529 היווה את ניסיונה הראשון של האימפריה העות'מאנית בהנהגתו של סולימאן המפואר לכבוש את בירתה של אוסטריה, עיר מרכזית בחשיבותה, שהיוותה ככל הנראה מחסום אחרון בפני הטורקים לפלישתם לעבר מרכז, דרום ומערב אירופה, כיבוש הוותיקן והפיכתה של אירופה כולה למוסלמית.

המצור סימל את שיא כוחה והתפשטותה של האימפריה העות'מאנית במרכז אירופה. כישלונו של המצור הוביל לשורה של התכתשויות צבאיות בין העות'מאנים לנוצרים באירופה שנמשכו 150 שנה ששיאן היה במצור השני על וינה ב-1683 שנכשל אף הוא וסימל במידה רבה את ראשית שקיעתה האיטית והיחלשותה הצבאית של האימפריה העות'מאנית.

חורבת רקית

חורבת רקית היא אתר ארכאולוגי בתחום גן לאומי הר הכרמל, על מורדות הר שוקף, בגובה כ-370 מטר מעל פני הים.

במקום שרידים של ישוב מהתקופה הרומית-ביזנטית והערבית הקדומה. השם הערבי של החורבה הוא רוקיטיה שפירושו כנראה יונת הבר. בעבר היה כאן כפר דרוזי קטן שחרב בימי מרד הפלאחים נגד אבראהים פאשא בשנת 1840. השרידים כוללים שרידי מבנים, בריכת אגירה מכוסה עפר ולידה אבן שוקת שבורה, בית בד, גת עם משטח א-סימטרי לדריכת ענבים ובור היקוות עגול, ומערת קבורה חצובה בסלע.

שביל ישראל עובר בחורבת רקית. למקום ניתן להגיע רגלית מחניון רקית הסמוך.

חרבת ב"ק

חרבת ב"ק (או חרבת רום) הם שרידי חווה חקלאית, שהוקמה על ידי ישראל ב"ק באדמות הכפר ג'רמק שעל הר מירון, ופעלה בשנים 1834-1840. התיישבות זו נתפסת לעיתים באופן חלוצי, כראשית ההתיישבות החקלאית היהודית בעת החדשה, וישראל ב"ק מוערך על ש"הקדים בכך את אם המושבות, פתח-תקווה, כמעט ביובל שנים".

מוחמד עלי (שליט מצרים)

מוחמד עלי באשא (בערבית: محمد علي باشا; תעתיק מדויק: מחמד עלי באשא; בטורקית עות'מאנית מבוטא כמהמט עלי פאשה; 4 במרץ 1769 – 2 באוגוסט 1849) היה המשנה למלך מצרים ונחשב למייסד מצרים המודרנית.

מלחמת העצמאות היוונית

מלחמת העצמאות היוונית (ביוונית: Ελληνική Επανάσταση του 1821, "המהפכה היוונית של 1821") התקיימה החל מהכרזת העצמאות היוונית מהאימפריה העות'מאנית ב־25 במרץ (כיום יום העצמאות היווני) 1821, עד קבלת העצמאות של יוון באמנת קונסטנטינופול ביולי 1832.

משפחת חוסייני

משפחת חוסייני היא משפחה ערבית-פלסטינית ותיקה, מן המבוססות והמכובדות במשפחות הערביות בירושלים. בני חוסייני כיהנו לאורך דורות בתפקידי הנהגה פוליטיים ודתיים בחיים הציבוריים הפלסטיניים, ונודעו על פי רוב בעמדותיהם המיליטנטיות בכל הנוגע ללאומיות הפלסטינית והיחס לציונות.

משפחת טוקאן

משפחת טוקאן (בערבית: طوقان) היא משפחה ערבית, פלסטינית וירדנית, בעלת חשיבות פוליטית ועסקית.

בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט הבריטי, הייתה משפחת טוקאן, לצד משפחת עבד אל-האדי, אחת משתי המשפחות החשובות והמיוחסות (אם כי לא העתיקות) שבאזור העיר שכם.

במשך מאות שנים, רבים מבני המשפחה שימשו מושלי מחוזות. באמצעות נאמניהם, שלטו בני המשפחה ברוב הכפרים שבסביבת שכם וטולכרם.

במרוצת המאות ה-18 וה-19, החזיקה המשפחה בתואר העות'מאני ה"מותסלם" (מושל, גובה מיסים) של שכם במשך תקופה ארוכה יותר מאשר כל משפחה מקומית אחרת.

עבד א-רחים אל-חאג' מוחמד

עבּד א-רחים אל-חאג' מוחמד (בערבית: عبد الرحيم الحاج محمد; כוניה: אבו כמאל, أبو كمال; 1892 – 23 במרץ 1939) היה מפקד כנופיות חשוב במרד הערבי הגדול בארץ ישראל (1936–1939) בתקופת המנדט הבריטי.

בשלב הראשון של המרד ב-1936 היה ראש כנופיות בסביבות טולכרם, לאחר חידוש המרד ב-1937 שימש כמפקד אזור, וב-1938 נחשב המפקד הראשי ונשא בתואר "המפקד הכללי של המרד".

עבדאללה פאשא

עבדאללה פאשא (בערבית: عبدالله باشا) (1801–1833 (?)) היה מושל עכו כוואלי של צידון בשנים 1831-1819. עבדאללה פאשא היה השליט האחרון של ישות עצמאית למחצה שמרכזה בעכו - שטחה כלל את צפון ארץ ישראל וחלקים גדולים מלבנון של ימינו, והיא התקיימה החל מאמצע המאה ה-18 בחסות האימפריה העות'מאנית.

פאשא

פאשא (בטורקית: Paşa; בפרסית: پاشا; תעתיק: פאשא) או באשא (בערבית: باشا; תעתיק מדויק: באשא), לעיתים גם פאשה או באשה (לעיתים מכונה בעברי גם כ"פחה" על פי התנ"ך), היה תואר כבוד צבאי ואזרחי מקובל באימפריה העות'מאנית ובעולם המוסלמי. פאשא הוא הגבוה מבין ארבעת התארים העות'מאניים לגברים. מתחתיו התארים: ביי, אע'א ואפנדי.

באימפריה העות'מאנית הוענק התואר לקציני צבא בדרגות שמעל אלוף-משנה, למושלי סנג'קים, לממונים על מושלי המחוזות (ביילרביי), לפקידי ממשל בדרגים גבוהים, ואף לשרים. עד ימי שלטונו של מהמט השני שימש גם כתואר כבוד למלומדים ואנשי מדע בולטים. בימי הרפובליקה הטורקית הקביל אל דרגה צבאית מוגדרת: אלוף, גנרל, אדמירל.

החל במאה ה-20 משמשת המילה "באשא" במצרים, ובמידה פחותה בארצות הסהר הפורה דוברות הערבית, לציון "אדון".

פאשא (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

פירי ראיס

אהמט מוהיטין פּירי (בטורקית: Ahmet Muhittin Pîrî; בטורקית עותמאנית: أحمد محيي الدين پيري;‏ 1470, אולי 1465, גליפולי, האימפריה העותמאנית – 1554, קהיר, מצרים), המוכר בכינויו פּירי ראיס (בטורקית עותמאנית: پیری رئیس), היה אדמירל עותמאני, גאוגרף, הידרוגרף (חוקר ימים) וכרטוגרף.

פרגלי אבראהים פאשא

פרגלי אִבּראהים פאשא (בטורקית: Pargalı İbrahim Paşa,‏ 1493, פארגה, הרפובליקה של ונציה - 15 במרץ 1536, קונסטנטינופול, האימפריה העות'מאנית) היה וזיר גדול באימפריה העות'מאנית בין השנים 1523-1536, בראשית ימי שלטונו של הסולטאן סולימאן הראשון.

שייח' מוניס

שייח' מוניס (בערבית الشـَّيْخُ مُوَنِّس, תעתיק מדויק: א־שּיח' מֻוַנִּס) היה כפר ערבי במישור החוף התיכון בגבול מישור חוף יהודה, כ-3 קילומטרים צפונית-מזרחית לשפך הירקון, שנוסד במאה ה-18. בחודש מרץ 1948, במהלך מלחמת העצמאות, נמלטו תושבי הכפר ממנו, בתי הכפר חולקו לעולים חדשים ולחיילים משוחררים ואדמותיו צורפו לשטח המוניציפלי של תל אביב-יפו. לימים הוקמו עליהן אוניברסיטת תל אביב ומספר רחובות משכונות עבר הירקון.

שליטי מצרים המודרנית
שושלת מוחמד עלי מוחמד עלי (1805–1848) • אבראהים פאשא (1848) • עבאס חלמי הראשון (1848–1854) • מוחמד סעיד פאשא (1854–1863) • אסמאעיל פאשא (1863–1879) • תאופיק פאשא (1879–1892) • עבאס חלמי השני (1892–1914) • חוסיין כאמל (1914–1917) • פואד הראשון (1917–1936) • פארוק (1936–1952) • פואד השני (1952–1953) Flag of the President of Egypt
נשיאי מצרים המודרנית מוחמד נגיב (1952–1954) • גמאל עבד אל נאצר (1954–1970) • אנואר סאדאת (1970–1981) • חוסני מובארכ (1981–2011) • מוחמד חוסיין טנטאווי (שליט בפועל, 2011–2012) • מוחמד מורסי (2012–2013) • עדלי מנסור (נשיא זמני, 2013–2014) • עבד אל-פתאח א-סיסי (2014 ואילך)

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.