אבנר כהן

ד"ר אבנר כהן משמש כחוקר בכיר במרכז לחקר מניעת הפצת נשק בלתי קונבנציונלי ע"ש ג'יימס מרטין במכון מונטריי (The James Martin Center for Nonproliferation Studies) ועד מאי 2010 היה חוקר בכיר במכון ללימודים בינלאומיים ולימודי ביטחון של אוניברסיטת מרילנד בארצות הברית. כן מכהן כעמית מחקר במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס[1] וכמרצה אורח באוניברסיטת חיפה. כהן מתמחה בחקר ההיסטוריה של מדיניות הגרעין הישראלית, ופרסם ספר פורץ דרך בתחום זה, בשנת 1998 ("ישראל והפצצה", הופיע מאוחר יותר במהדורה עברית בשנת 2000).

כהן גדל ברמת השרון. הוא סיים תואר ראשון בפילוסופיה ב-1975, באוניברסיטת תל אביב. את התואר השני בפילוסופיה, סיים ב-1977 באוניברסיטת יורק. את הדוקטורט עשה בתחום ההיסטוריה של התרבות, באוניברסיטת שיקגו. ב-1983 הצטרף כמרצה למחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ואף הרצה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

אבנר כהן

ישראל והפצצה

הספר "ישראל והפצצה" הוא סיפור המעשה ההיסטורי של הקמת הכור הגרעיני בדימונה, התנהלותה של ישראל מול ארצות הברית בסוגיות הפיקוח הגרעיני וסיפורה של מדיניות העמימות הישראלית בתחום הגרעין. בספר נחשפו לראשונה פעילותה של מדינת ישראל בנושא הגרעיני ותגובתה של ארצות-הברית על פעולות אלה. הספר מבוסס על אלפי מסמכים שאסף המחבר בארכיונים בישראל ובעולם, על כמאה וחמישים ראיונות עם אישים ישראלים, עם דמויות מפתח בממשל האמריקני ועל מקורות מידע נוספים.

אבנר כהן הגיש את טיוטת ספרו לצנזורה הצבאית, שסירבה לקרוא אותו. לאחר דין ודברים פסלה באופן גורף את כל כתב היד. כהן החליט לפרסם את הספר בארצות הברית, והוא יצא לאור בשנת 1998 בהוצאת הספרים של אוניברסיטת קולומביה. לכהן הובהר כי הגעתו לארץ תביא למעצרו. כשהוכח שהוא לא נחשף למסמכים חסויים הוא הורשה לשוב לישראל. כהן נחקר בישראל על ידי המלמ"ב, ולאחר מאבק ארוך נסגר נגדו תיק החקירה.

בפרסומים נוספים הביע כהן את דעתו כי מדיניות העמימות בה נוקטת ישראל באשר לשאלת הימצאו של נשק גרעיני בידיה, היא אנכרוניסטית ובלתי דמוקרטית ו"יצרה ציבור בור, פחדן, ציבור שבמובן מסוים בגד בחובות האזרחיות הדמוקרטיות שלו", וכי "לא ניתן לקיים תהליכים בריאים של קבלת החלטות בדמוקרטיה, או להיזהר מכשלים של חשיבה קבוצתית, תוך מחויבות לעמימות". בהקשר זה טוען כהן, כי המצב בו כל המומחים לתחום הגרעין הם חלק מהמערכת הממשלתית, מביאה להגברת תלותם של מקבלי ההחלטות (ראש הממשלה ושר הביטחון) בבירוקרטיה המקצועית, מה שמגביר מאד את הסבירות לכך שראש הממשלה יקבל תמיד את המלצות הדרג המקצועי, וכך הסיכויים שהוא יכתיב מדיניות הסותרת את עמדתו של ראש הוועדה לאנרגיה אטומית ויתר הפקידות המקצועית, עלולה להיות קטנה.

לטענתו, העמימות אף פוגעת באינטרסים של ישראל. לדבריו, נטישת מדיניות העמימות תעניק לישראל לגיטימציה והכרה בינלאומית.

כהן אישר הערכות שפורסמו על ידי מקורות זרים בעבר, ולפיהן ישראל ביצעה במלחמת יום הכיפורים תנועות שמהן השתמע על העלאת הכוננות הגרעינית. "נראה שבשניים או שלושה מקרים במהלך המלחמה, הוכרזה 'כוננות אסטרטגית' (שם הקוד לכוננות גרעינית): פעמיים בשבוע הראשון של המלחמה, ופעם ב-17 או ב-18 באוקטובר, בתגובה לכוננות של מערך טילי סקאד סובייטיים במצרים. האמונה היא שהכוננויות הללו כללו שינויי 'מצבים' שונים, כמו שינוע של טילי היריחו מאתרי האפסון שלהם, תדלוקם ופעולות קשורות שונות".

בספרו "The Worst Kept Secret: Israel's Bargain with the Bomb" טוען כהן, כי בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, בתקופה שממשלת ישראל נאלצה להחליט על עמדתה ביחס לחתימה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, החליטו עורכי העיתונים היומיים, ידיעות אחרונות, מעריב והארץ על צנזורה מרצון. כהן מציין כי אף מאמר מערכת לא פורסם בנושא וכי "הצנזורה ממילא לא יכלה לפסול מאמרי דעה, כך שההסבר חייב להיות אחר". להערכתו, "העורכים והכותבים הם שהחליטו על דעת עצמם לא לכתוב על הנושא הגרעיני, משוכנעים ש'קדושת הביטחון' מחייבת שתיקה". כהן אף טוען כי: "הצנזורה והצנזורה העצמית בנושא הזה הולכות יד ביד. בוודאי בתקופה ההיא ובמידה לא קטנה עד עצם היום הזה".

פרופסור ברוך קימרלינג, בסקירה שכתב על ספרו של כהן "הטאבו האחרון", מציין כי אבנר כהן הוא חסיד של חובת ישראל להיות מצוידת בנשק גרעיני.

ספריו

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ MIT defends scholar's right to publish [1], באתר MIT.
אומניסייד

אומניסייד (הלחם מאנגלית שפירושו המילולי "רצח הכל") הוא מושג נדיר המשמש בהקשרים שונים, מרביתם פולמוסיים, כדי לתאר תהליך או תופעה העשויים להביא להכחדות מינים [1] או אוכלוסיות [2]. במושג נעשה גם שימוש כללי יותר בהקשרים של איכות הסביבה [3] או לחלופין, מלחמה גרעינית [4], (לעיתים כדי לציין את הסבירות הנמוכה למלחמה שכזו [5]).

על פי תורות הלחימה של ארצות הברית וברית המועצות, מתקפה גרעינית כוללת של אחד הצדדים הייתה אמורה להיענות ב"מכה שנייה" כוללנית. אחר כך, כשיתפזרו העננים הרדיואקטיביים, משתי המעצמות היו נותרים שברי אדם ושרידים מפויחים מתרבות שהתרסקה.

ספק אם בפועל היה מחליט מנהיג כלשהו על תגובה חסרת היגיון כזאת. לכאורה עדיפה עבדות למעצמה השנייה, שאולי היא זמנית, על פני חורבן מוחלט שיכלול רצח מיליארדים חפים מפשע, ויאפשר את קיומה של חברה אנושית מתפקדת רק בחצי הכדור הדרומי, גם זאת רק בהנחה שמעורבותן בלחימה של אוסטרליה ומדינות אפריקה תהיה מינימלית.

הפרדוקס היה שהאפשרות שבכל אופן קיים מנהיג לוחמני דיו כדי לגמול בשואה על שואה, היא ששמרה על השלום העולמי במשך ארבעים שנה, שכן רק היא יצרה הרתעה שמנעה מלפתוח במלחמה גרעינית.

לא ניתן לתאר כיצד היה נראה העולם אחרי מימוש דוקטרינת ההרס ההדדי. מומחה האטום אבנר כהן כותב על כך:

לא במקרה מזכירות מילותיו של אבנר כהן את הדברים שנאמרו על השואה. על אושוויץ אמר הסופר ניצול השואה, ק. צטניק, שהייתה ב"פלנטה אחרת". קשה לחשוב על מצב, שבו הפלנטה עצמה תיראה כאילו היא "פלנטה אחרת".

אומניסייד אינו ריאלי היום ככל הנראה, בעולם שאחרי המלחמה הקרה, אבל האפשרות לאפוקליפסה מקומית, יזומה בידי

מדינה עוינת או ארגון טרור, שרירה וקיימת, במיוחד לאחר פיגועי 11 בספטמבר.

אליעזר ליבנה

אליעזר לִיבְנֶה (לִיבֶּנשטיין) (2 בדצמבר 1902 – 1 במרץ 1975) היה איש ציבור, עיתונאי, ופובליציסט, חבר כנסת, מראשי האקטיביסטים במפא"י, פעיל למען פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני, ומראשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה.

הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון

בסוף שנות החמישים של המאה ה-20 גובשה מדיניות הגרעין של ישראל. תומכי תוכנית הגרעין הישראלית, ובראשם דוד בן-גוריון לצד שמעון פרס וארנסט דוד ברגמן, פעלו מאחורי הקלעים לקידום התוכנית. מולם התגבש חוג אחר, ובו ישעיהו ליבוביץ ואליעזר ליבנה, שפעל כדי למנוע את קידום התוכנית. החוג כונה "הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון" והוא החל לפעול בדצמבר 1960. החשיפה הראשונה של הפעילות הגרעינית של מדינת ישראל בעיתון "ניו יורק טיימס" גררה התייחסות פומבית ראשונה של בן-גוריון לעניין זה. ליבנה היה הרוח החיה בוועד, בזכות קשריו הרבים ובעקבות פעילותו הביטחונית ארוכת השנים. כן חברו אל הוועד חברים לשעבר בוועדה לאנרגיה אטומית שהתפטרו שנים אחדות קודם לכן בגלל שיתוף הפעולה הגובר והולך עם צרפת, שהיה בו כדי להעלות את פרויקט האטום על פסים מעשיים.

הוועד טען כי ביטחונה של ישראל אינו נשען על השגת פצצת אטום, אלא על מניעת התגרענות האזור כולו. כמו כן נטען כי השגת פצצת אטום תגרור מאמצים מוגברים של הערבים להשיגה אף הם, ולמאזן אימה העלול להמיט אסון על המפעל הציוני. הוועד פעל מאחורי הקלעים תוך שמירה על הסודיות המקובלת, והוביל לדיון שקט בסוגיה בקרב כמה ממנהיגי המפלגות הגדולות, ובהם לוי אשכול, שהחליף את בן-גוריון ב-1963, ובקרב מנהיגי מפלגות אחרות, כגון איש המפד"ל חיים משה שפירא, פנחס רוזן מהמפלגה הליברלית, יעקב חזן ומרדכי בנטוב ממפ"ם ואנשי אחדות העבודה ישראל גלילי ויגאל אלון. אלון, במיוחד, היה קשוב לדברי הוועד ונחשב לאיש שלומו בממשלה.

ב-1963, עם עליית אשכול לראשות הממשלה ובלחץ של הנשיא האמריקני קנדי חל שינוי במדיניות, והפיתוח הגרעיני עבר לפעילות בפרופיל נמוך יותר. הדבר הסתייע גם בשל מצב מפלגתי שאליו נקלעו תומכי האופציה הגרעינית, ובהם בן-גוריון ופרס. הם נדחקו לאופוזיציה פנימית בתוך מפלגתם, ולאחר מכן למפלגת האופוזיציה רפ"י, והדבר הביא להורדת הפרופיל של הפעילות הגרעינית של ישראל.

ב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים, צורפו משה דיין ומנחם בגין לממשלה, לוי אשכול נחלש, ומצבה האסטרטגי של המדינה השתנה – כל אלה הובילו שוב לשינוי מדיניות הממשלה בנושא הגרעין. בתקופה זו חדל הוועד מפעילותו. חוקר הגרעין הישראלי אבנר כהן כותב כי תקופת פעילותו של הוועד הייתה הדבר הקרוב ביותר לדיון דמוקרטי פומבי במדיניות הגרעין של ישראל מאז ומעולם.

המכון למחקר ביולוגי בישראל

המכון למחקר ביולוגי בישראל הוא יחידת סמך ממשלתית העוסקת במחקר יישומי בתחומי ביולוגיה, מיקרוביולוגיה, כימיה רפואית, מדעי הטבע ומדעי הסביבה.

הפועל כפר סבא

הפועל כפר סבא הוא מועדון כדורגל ישראלי מהעיר כפר סבא, המשחק בליגת העל. המועדון נוסד בשנת 1928, והישגיו הבולטים היו זכייתו באליפות בשנת 1982, בנוסף לשלוש זכיות בגביע המדינה.

המועדון הצמיח שורה של מאמנים ושחקנים מהשורה הראשונה של הכדורגל בישראל, והחל מ-1986 משחקת הקבוצה באצטדיון לויטה, הממוקם במזרח העיר ומכיל כ-5,800 מקומות ישיבה. קודם לכן שיחקה הקבוצה במגרש הפרדסים.

הקריה למחקר גרעיני – נגב

הקריה למחקר גרעיני – נגב ע"ש שמעון פרס (בראשי תיבות: קמ"ג) ממוקמת בלב מישור ימין, דרומית-מזרחית לעיר דימונה, ותכליתה ביצוע מחקר באנרגיה גרעינית, ובכלל זה ייצור נשק גרעיני, אף כי ממשלת ישראל מעולם לא הודתה בכך והיא שומרת באופן רשמי על "עמימות גרעינית". הכור הגרעיני הפועל בקריה הוא הגדול מבין השניים הפועלים בישראל (האחר הוא הכור במרכז למחקר גרעיני - שורק). מערבית למתחם ממוקם מתקן המכ"ם בדימונה.

חידון התנ"ך

חידון התנ"ך הוא חידון לבקיאות בתנ"ך, שנערך בישראל והפך למסורת מאז הוחל בו במסגרת חגיגות העשור למדינת ישראל. במהלך השנים ירדה קרנו של חידון התנ"ך והופסק החידון למבוגרים, אך חידון התנ"ך העולמי לנוער יהודי ממשיך להתקיים מדי יום עצמאות, והוא משודר בערוץ כאן. בשנת 2010 חזר החידון למבוגרים להתקיים, במקביל לחידון לנוער.

על חידון התנ"ך נאמרו גם דברי ביקורת, בצד המודעות לחשיבותו התרבותית והחינוכית. אחת הביקורות הייתה שהוא מביא לשטחיות של הפגנת ידע טריוויאלי, במקום התעמקות בתנ"ך. בין הבולטים שבמבקרי החידון היו הפרופסורים מרטין בובר וברוך קורצווייל.

חידון התנ"ך הפך לנושא לפרודיה מפורסמת (המערכון "חידון התנ"ך") במסגרת התוכנית הבידורית "לול" בכיכובם של אורי זוהר ואריק איינשטיין, ונתן השראה לחידוני ידע אחרים כמו "חידון הגשש" במלאת "בר מצווה" לפעילות שלישיית "הגשש החיוור" וכן חידון הזמר העברי במסגרת "חגיגות הזמר העברי בערד".

טייבה

טַייבָּה (בערבית: الطيّبة, תעתיק מדויק: אלטיּבה, משמעות השם: "הטובה") היא עיר במחוז המרכז בישראל, כ-9 ק"מ מצפון-מזרח לכפר סבא, כ-3 ק"מ מצפון לכוכב יאיר. נחשבת לעיר מרכזית באזור המשולש. תושביה מוסלמים. היא הוכרזה כעיר בשנת 1990. בעיר שתי חמולות גדולות - חמולת מסארווה וחמולת חאג' יחיא.

ישראל במלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה שנערכה מ-5 ביוני עד ל-10 ביוני 1967, בין ישראל לבין כל המדינות הגובלות איתה: מצרים, ירדן, סוריה ולבנון, שנעזרו במדינות ערביות נוספות: עיראק, ערב הסעודית, לוב, סודאן, תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה.

המלחמה החלה במכה מקדימה ישראלית על חיל האוויר המצרי, לאחר תקופת המתנה מתוחה, שבה נעשו ניסיונות להימנע מהמלחמה. במהלך המלחמה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים בסיני, רצועת עזה, רמת הגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. השטח הכולל שנכבש גדול פי שלושה מגודל שטחה של מדינת ישראל שלפני המלחמה.

המתיחות בטרם המלחמה, נוצרה כאשר מצרים ושותפותיה הערביות נקטו צעדים רבים שאיימו על ביטחונה וכלכלתה של ישראל. השלכות המלחמה בתחומי הפוליטיקה הפנימית של המדינות שהשתתפו בה, הגאוגרפיה המדינית והכלכלה האזורית ומהלך המלחמה הקרה הגלובלית היו מרחיקות לכת וממושכות.

ישראל והפצצה

ישראל והפצצה (בגרמנית: Israel und die Bombe) הוא סרט דוקומנטרי גרמני משנת 2012 בן 52 דקות בבימוי של דירק פוהלמן אשר עוסק במדיניות הגרעין של ישראל ובעמימות גרעינית ישראלית.

הסרט הופק כקופרודוקציה של הערוצים ZDF ו-ARTE ושודר במקור בערוץ הטלוויזיה הגרמני ARTE ב-14 באוגוסט 2012.

הסרט מכיל בין היתר ראיונות עם העיתונאי הבריטי פיטר הונאם (Peter Hounam) מהעיתון הבריטי סאנדיי טיימס, ההיסטוריונים ישראלים איזבלה גינור וגדעון רמז, בנוסף לראיונות עם אבנר כהן, מרטין ון קרפלד, אבי פרימור, והחוקר האמריקאי סשה פולקוב-סורנסקי.

לשון נקייה

לשון נקייה או יופמיזם (גם איפמיזם; מלעז: Euphemism, במקור מיוונית: ευ, "טוב", ו-φήμη, "דיבור") היא מינוח חליפי למושג שאזכורו נחשב כמביך, פוגע, או מטריד באופן אחר (לדוגמה: מושגים שחל עליהם טאבו, ניבולי־פה, מושגים שמעוררים תגובה רגשית חריפה וכולי). כאשר לשימוש בלשון נקייה מניע פוליטי, שכוונתו להציג פעולה שלילית כחיובית, נהוג לכנותו מכבסת מילים.

מקור המושג העברי "לשון נקייה" הוא בתלמוד הבבלי. במסכת פסחים, דף ג', עמוד א' מובאת ברייתא: "תניא דבי רבי ישמעאל: לעולם יספר אדם בלשון נקיה". ועוד נאמר שם: "דאמר ר' יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו. שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה."

מאיר מרדור

מאיר (מוניה) מרדור (21 בנובמבר 1913 – 29 במרץ 1985) היה מבכירי ההגנה ומערכת הביטחון הישראלית ומנכ"ל רפא"ל הראשון.

מדיניות הגרעין של ישראל

מדיניות הגרעין של מדינת ישראל היא "עמימות גרעינית" - כלומר, לא לאשר ולא להכחיש יכולת גרעינית. אף על פי שישראל לא הודיעה במפורש על יכולתה הגרעינית, על פי הדלפה לעיתונות של מרדכי ואנונו, טכנאי שעבד בקריה למחקר גרעיני, על פי הערכות של מומחים וארגוני מודיעין שונים ועל פי רמזים של אנשי ממשל בישראל, ישראל נמנית עם המדינות שלהן נשק גרעיני.

בשל העמימות אין מידע אמין אודות המספר מדויק של הפצצות הגרעיניות שברשות ישראל, אך מקובל להעריך סדר גודל של עד 600 פצצות מדגמים שונים. ההערכות מתבססות על הדלפתו של ואנונו, על קיומו של הידע הנדרש בידי מדעני ישראל, ועל פוטנציאל הייצור של הקריה למחקר גרעיני.

הדיון ביכולתה הגרעינית עולה מפעם לפעם לכותרות העיתונים. ראשי ממשלה ישראלים שונים התבטאו בעניין בעבר ובפרט עלתה הסוגיה לדיון עם המידע שפרסם ואנונו בשנת 1986. בעקבות הפרסום הורשע ואנונו בבגידה ובריגול חמור. הדיון ביכולתה הגרעינית של ישראל מקודם בחלקו גם על ידי ממשלת מצרים.

מוחמד אל-בראדעי

ד"ר מוחמד אל-בַּרַאדְעִי (בערבית: محمد البرادعي; נולד ב-17 ביוני 1942) הוא דיפלומט ומשפטן מצרי, כיהן כמזכ"ל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) בשנים 2009-1997. במהלך תקופה זו זכה במשותף עם סבא"א בפרס נובל לשלום לשנת 2005. כיהן במשך תקופה קצרה בשנת 2013 בתפקיד סגן נשיא מצרים.

מלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה שנערכה מבוקר 5 ביוני עד ליל 10 ביוני 1967 (כ"ו באייר - ב' בסיוון ה'תשכ"ז), בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה, שנעזרו במדינות ערביות נוספות: עיראק, לבנון, ערב הסעודית, לוב, סודאן, תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה.

המלחמה החלה במכה מקדימה ישראלית במבצע מוקד על חיל האוויר המצרי, לאחר תקופת ההמתנה המתוחה, שבה נעשו ניסיונות להימנע ממלחמה. במהלך המלחמה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים בסיני, רצועת עזה, רמת הגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. השטח הכולל של ישראל אחרי המלחמה גדל פי שלושה משטחה של מדינת ישראל לפני המלחמה.

השלכות המלחמה בתחומי הפוליטיקה הפנימית של המדינות שהשתתפו בה, הגאוגרפיה המדינית, הכלכלה האזורית, הגאופוליטיקה ומהלך המלחמה הקרה היו מרחיקות לכת וממושכות.

צבי דינשטיין

צבי דינשטיין (24 ביולי 1926 - 10 באפריל 2012) היה חבר הכנסת מטעם סיעת מפלגת העבודה הישראלית וסגן שר בממשלות ישראל.

רפאל - מערכות לחימה מתקדמות

רפאל – מערכות לחימה מתקדמות בע"מ (בעבר נקראה "רפא"ל – רשות לפיתוח אמצעי לחימה" וקודם לכן, "אמ"ת – האגף למחקר ותיכוּן") היא חברה ממשלתית ישראלית שעוסקת בפיתוח ובייצור של אמצעי לחימה מתקדמים, לרבות טילים.

החברה הוקמה בשנת 1948, כיחידת סמך (יחידה עצמאית) של משרד הביטחון. בסוף שנות השמונים נקלעה למשבר כלכלי, ובעקבותיו הפכה לחברה ממשלתית. בתחילת דרכה עסקה בעיקר במחקר ובפיתוח של אמצעי לחימה, ובמהלך השנים החלה להתמקד גם בייצור, עבור השוק הישראלי והשוק הבינלאומי. מפעלי החברה נבנו באזור הגליל, במטרה לתרום לפיתוחו, ונכון ל-2010 היא המעסיקה הגדולה ביותר באזור הצפון.

שלמה טוויזר

גונדר בדימוס שלמה טוויזר הוא איש שירות בתי הסוהר לשעבר ואיש ציבור ישראלי.

טוויזר גדל בשכונה ד' בבאר שבע.

הוא שירת בשב"ס במשך 36 שנה. באחד מתפקידיו הבולטים בשב"ס שימש טוויזר מפקד כלא באר שבע. בקֶרב האסירים נודע בכינוי "באבא טוויזר". תפקיד נוסף שמילא היה ראש מנהל ביטחון האסיר בשב"ס. תפקידו האחרון בשב"ס היה ראש מטה שירות בתי הסוהר. מתפקיד זה פרש באוגוסט 2002, והחליט לעזוב את שירות בתי הסוהר על אף שהוצעו לו מספר תפקידים שונים בשב"ס על ידי השר לביטחון פנים דאז עוזי לנדאו.

לאחר פרישתו משירות בתי הסוהר שקל להתמודד על ראשות עיריית באר שבע, אך לא עשה זאת לבסוף.

בשנים 1999 עד 2005 שודרה בערוץ 2 הסדרה "זינזאנה", המבוססת על סיפור חייו של טוויזר. בין היתר הובא בסדרה סיפור אובדנם של שני אחיו, האחד נרצח בחיסול חשבונות והשני מת ממנת יתר של סמים. בסדרה גילם אלברט אילוז את דמותו של שלמה טוויזר, וטוויזר אף הופיע בה בהופעת אורח.

בשנת 2003 היה פעיל במפלגת "ישראל ביתנו".

במרץ 2005 הגיש יחד עם חטיבת זכויות האדם של המרכז האקדמי למשפט ולעסקים, עתירה לבית המשפט העליון, לביטול תיקון מס' 28 לפקודת בתי הסוהר, שאפשר הקמה של בית סוהר בניהול פרטי. בהחלטה תקדימית, קבע בית המשפט ב-2009, בפסק דין הקרוי בג"ץ הפרטת בתי הסוהר, כי יש בהקמת בית סוהר פרטי משום פגיעה בלתי מידתית בכבודם ובחירותם של האסירים, ועל כן הורה לבטל את התיקון.

מ-2007 עד 2008 שימש ראש העירייה בפועל של טייבה, כשמילא את תפקיד יושב ראש הוועדה הקרואה, מטעם משרד הפנים, שהייתה ממונה על טייבה. הוא מונה לתפקיד לאחר שראש העירייה הקודם, עבד אל-חכים חאג' יחיא, הודח על ידי שר הפנים דאז רוני בר-און. טוויזר שימש בתפקיד במשך כשמונה חודשים, שלוו בסכסוכים עם התושבים ובמתיחות עם הממונה על הכספים מטעם משרד הפנים, אבנר כהן. שבועיים לאחר שהצהיר כהן כי הוא מבקש להדיח את טוויזר מהתפקיד, התפטר טוויזר מיוזמתו. בתפקיד יו"ר הוועדה הקרואה של טייבה החליף אותו חמי דורון.

שמעון פרס

שמעון פֶּרֶס (2 באוגוסט 1923, כ' באב תרפ"ג – 28 בספטמבר 2016, כ"ה באלול תשע"ו) היה פוליטיקאי ואיש ציבור ישראלי. כיהן כנשיאהּ התשיעי של מדינת ישראל, בין השנים 2007–2014, וכראש ממשלת ישראל השמיני בשנים 1984–1986, וכן במשך כשבעה חודשים לאחר רצח רבין, בשנים 1995–1996. במשך כחמישה עשורים שימש חבר הכנסת ובחלקם היה שר בממשלות ישראל בתפקידים בכירים. היה יושב ראש מפלגת העבודה במשך כ-20 שנים.

מגיל צעיר היה מעורב בעשייה ביטחונית וציבורית בישראל. בגיל 29 מונה למנכ"ל משרד הביטחון. נמנה עם מקימי הקריה למחקר גרעיני בדימונה והתעשייה האווירית.

בשנת 1959 נבחר לראשונה לכנסת הרביעית מטעם מפלגת מפא"י, ומאז שירת בה כחבר הכנסת, שר במשרדים שונים בממשלות ישראל, ובאופוזיציה, במשך 48 שנים רצופות, למעט מספר חודשים – יותר מכל חבר כנסת אחר, עד שנבחר לנשיא ב-2007. כיהן כיושב ראש מפלגת העבודה לזמן הממושך ביותר, במשך כ-20 שנים: מ-1977 עד ל-1992, 1995-1997, 2003-2005.

פעמיים כיהן בתפקיד ראש הממשלה:

ממשלת ישראל העשרים ואחת בין השנים 1984–1986, לאחר שתוצאות הבחירות לכנסת האחת עשרה לא הצליחו להביא להכרעה בין המערך שבראשו עמד, ובין הליכוד שבראשו עמד יצחק שמיר; שתי המפלגות החליטו לקיים "הסכם רוטציה", שלפיו ישמש כל אחד מן המנהיגים שנתיים בתפקיד ראש ממשלת אחדות, כאשר פרס יהיה הראשון.

ממשלת ישראל העשרים ושש בין נובמבר 1995, לאחר רצח יצחק רבין, ועד למאי 1996, אז החליפו בתפקיד בנימין נתניהו בעקבות ניצחונו על פרס בבחירות לכנסת הארבע עשרה ולראשות הממשלה.פרס היה שר החוץ בממשלתו השנייה של יצחק רבין (1992–1995), והיה בין המובילים של תהליך אוסלו, סדרת מגעים בין מדינת ישראל ואש"ף, אשר הביאו להסכמות שניתן להן תוקף עם החתימה הפומבית על הסכמי אוסלו. על תהליך זה הוענק לו, ליצחק רבין וליאסר ערפאת פרס נובל לשלום לשנת 1994.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.