אבנר בן נר

אַבְנֵר בֶּן נֵר (או אֲבִינֵר) הוא דמות מקראית. הוא מופיע בתנ"ך בעיקר בספר שמואל. אבנר היה שר צבאו של שאול המלך, ושר הצבא הראשון של ממלכת ישראל המאוחדת. על פי הכתוב בשמואל א' היה בן דודו של שאול, ולפי ספר דברי הימים היה דודו. כשר צבא, אבנר הוביל את צבאו של שאול לכיבושיו בעבר הירדן, למלחמות הקשות מול הפלשתים בתקופת מלכותו של שאול ולמלחמה הפנימית נגד תומכיו של דוד והיה אחד האנשים הקרובים אליו ביותר.

אבנר מתואר בספרות חז"ל כאדם גדול ממדים וחזק, שכאשר הורג את עשהאל הוא הורגו בעץ החנית, אבל עוצמת המכה הורגת את עשהאל ויוצאת מאחורי גבו.

פועלו של אבנר כיד ימינו של שאול לא מתואר בתנ"ך בפרטים. מסופר על אבנר שישב ליד המלך בחגיגה לכבוד ראש חודש וששמר על שאול במסעותיו. לאחר מות שאול הופכת דמותו של אבנר למשמעותית יותר, תחילה כתומכו של איש בושת בן שאול, ולאחר מכן בניסיון ההצטרפות הטראגי שלו למחנה דוד.

Maciejowski Bible Leaf 37 3
(טו) וַיִּשְׁלַח אִישׁ בֹּשֶׁת, וַיִּקָּחֶהָ מֵעִם אִישׁ--מֵעִם, פַּלְטִיאֵל בֶּן-לָיִשׁ. (טז) וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ, הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ-עַד-בַּחֻרִים; וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְנֵר לֵךְ שׁוּב, וַיָּשֹׁב.
איור מתוך תנ"ך מורגן של אבנר (בירוק) לוקח את מיכל מפלטיאל בן ליש

המלחמה עם אנשי דוד

לאחר מות שאול בקרב מול הפלשתים בגלבוע, הומלך דוד בחברון על ידי אנשי יהודה, בעוד אבנר המליך בעיר מחניים את איש בושת, בנו של שאול, למלך על יתר שבטי ישראל. שני חלקי העם לחמו זה בזה. כשנפגשו שני המצביאים, אבנר ויואב בן צרויה, שר צבא דוד, ליד בריכת גבעון, אבנר הציע: "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו". לאחר שהנערים הרגו זה את זה, פרצה המלחמה ביתר עז. במלחמה זו נחל אבנר מפלה ונמלט עם חילו מן המערכה. עשהאל, אחיו של יואב בן צרויה, המשיך לרדוף אחרי אבנר. אבנר ניסה לשדל אותו לסגת, אך עשהאל לא רצה להרפות ממנו, עד שאבנר הרגו - "וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל הַחֹמֶשׁ וַתֵּצֵא הַחֲנִית מֵאַחֲרָיו וַיִּפָּל שָׁם וַיָּמָת תחתו תַּחְתָּיו" (שמואל ב', ב', כ"ג).

אבנר ואנשיו הוסיפו לברוח מפני אנשי דוד עד שלבסוף, כשעמדו שני המחנות זה מול זה, ביקש אבנר מיואב להפסיק את מלחמת האחים: "הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב? הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה, וְעַד מָתַי לֹא תֹאמַר לָעָם לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי אֲחֵיהֶם" ((שמואל ב', ב', כ"ו). דברים אלו הפסיקו את המלחמה באותו היום, אף על פי שהיא נמשכה שוב מאוחר יותר.

סכסוך עם איש בושת ותמיכה בדוד

אבנר פרש מתפקידו כשר צבאו ויד ימינו של איש בושת לאחר סכסוך שהיה ביניהם. איש בושת האשים את אבנר בכך שבא אל פילגשו של שאול, רצפה בת איה. האשמה זו חמורה ביותר, שכן משמעותה של לקיחת פלגש המלך היא, כנראה, מרידה במלכות וניסיון לתפוס את מקומו של המלך (כפי שניתן לראות בסיפור על מרד אבשלום בדוד). לנוכח האשמה זו הזכיר לו אבנר את חסדיו עמו והעביר את תמיכתו לדוד. אבנר הציע לו את תמיכתו ואת עזרתו בגיוס תמיכה בדוד משאר חלקי העם. מכיוון שאבנר היה מנכבדי שבט בנימין, וקרוב משפחה של המלך, לתמיכתו בדוד הייתה חשיבות פוליטית רבה. דוד הסכים, והתנה את קבלתו של אבנר למחנהו בכך שיחזיר לו את אשתו, מיכל בת שאול, שנלקחה ממנו וניתנה לאיש אחר. ייתכן שתנאי זה נועד להיות מבחן לנאמנותו של אבנר.

אבנר החזיר את מיכל וניסה לשכנע את אנשי בנימין וזקני העם התומכים בבית שאול לתמוך בדוד, ואחר כך בא לחברון, אל דוד, שם התקבל בכבוד רב.

מות אבנר

Weltchronik Fulda Aa88 261v detail
איור של הלווית אבנר

אבנר יצא מהמשתה אצל דוד, כדי להמשיך ולגייס עבורו תומכים. יואב יצא לרדוף אחרי אבנר, בטענה שאבנר בא לרגל אחרי דוד. כאשר השיג אותו הוא העמיד פנים שהוא רוצה לדבר איתו בארבע עיניים, אך לאחר שמשכו אל השער לשם כך, הכהו בחרבו והרגו. המקרא מציין כי יואב הרג את אבנר כנקמה על הרג עשהאל אחיו. ייתכן שהיו מעורבים גם שיקולים פוליטיים- יואב חשש שאבנר יתפוס את מקומו כשר צבא (תימוכין לכך ניתן למצוא בסיפור דומה על רצח עמשא בן יתר, שהיה שר צבא אבשלום, עבר לתמוך בדוד ולהתמנות לשר צבא, ונרצח על ידי יואב).

מעשהו זה של יואב בן צרויה הרגיז מאוד את דוד. הוא קונן על אבנר וקרא לאבל על מותו של אבנר. אבנר נקבר בחברון, ויש המזהים את קברו עם אחד המבנים הסמוכים למערת המכפלה.

יעשיאל, בנו של אבנר, מונה על ידי דוד לשר על שבט בנימין (ספר דברי הימים א', פרק כ"ז), והיה אחד מגיבורי דוד (ספר דברי הימים א', פרק י"א).

לפי מסורת חז"ל, הייתה בעלת האוב, שאיתה נפגש שאול ערב מותו, אמו של אבנר, והנדבן העשיר בן ציצית הכסת, אשר חי בסוף ימי בית שני, היה מצאצאיו.

בגלל המעשה של יואב בן צרויה, ביקש דוד משלמה בנו שינקום את מותם של אבנר בן נר ועמשא בן יתר. לשם כך שלמה המלך שלח את שר צבאו בניהו בן יהוידע להרוג את יואב בן צרויה. (יואב ביקש להינצל על ידי כך שתפס בקרנות המזבח, כדרך המסורת אך זה לא עזר לו).

ציטוטים מפורסמים של אבנר בן נר

  • "יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ" - אבנר אומר ליואב בן צרויה - שמואל ב, פרק ב, פסוק יד.
  • "הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב?" - אבנר אומר ליואב בן צרויה - שמואל ב, פרק ב, פסוק כו.

לקריאה נוספת

יעל שמש, "מדוע הרג יואב את אבנר? (שמ"ב ג 22–27): דוגמה מייצגת להסבר חלקי מטעם המספר", בית מקרא מח (תשס"ג), עמ' 144–153.

קישורים חיצוניים

אבינר

האם התכוונתם ל...

אבנר

אַבְנֵר הוא שם פרטי זכר בעברית, המשמש גם כשם משפחה. אבנר הוא שמהּ של דמות מקראית (המופיעה גם בשם אֲבִינֵר), ומשמעות השם היא האב, או אבי, והכוונה, כנראה, לאלוהים, הוא נֵר. אֶבְּנֶר (Ebner) הוא שם משפחה גרמני.

האם התכוונתם ל...

איש בושת

אִישׁ-בֹּשֶׁת (הידוע גם כ"אֶשְׁבָּעַל") הוא דמות מקראית. על פי המסופר בספר שמואל הוא היה בנו של שאול המלך, ומלך על עם ישראל אחריו (במקביל לדוד שמלך על שבט יהודה בלבד). לפי המקרא, הוא היה מלך חלש, שהגיע למעמדו מתוקף היותו היורש הבכיר לשאול לאחר שאחיו נספו במלחמת הגלבוע.

בחורים

בחורים היה יישוב יהודי בתקופת המקרא. היישוב היה ממוקם מזרחית לירושלים, בנחלת שבט בנימין. היישוב נזכר במקרא מספר פעמים. הפעם הראשונה שהיישוב בחורים מוזכר היא כשפלטי בן ליש מלווה את אשתו מיכל עד בחורים כשהיא מוחזרת על ידי אבנר בן נר על פי בקשת דוד (שמואל ב, פרק ג, פסוק טו).

הפעם השנייה שהיישוב בחורים מוזכר במקרא היא כשדוד המלך עוזב את ירושלים לכיוון מזרח עקב מרד אבשלום (שמואל ב, פרק טז, פסוק ה). בבחורים נתקלים דוד ופמלייתו בשמעי בן גרא אשר מקלל ומשפיל את דוד בצורה חריפה. בחורים גם נזכרת שני פרקים לאחר מכן כמקום בו מסתתרים צדוק ואביתר בבורחם מפני אנשיו אבשלום.

ברשימת גיבורי דוד נזכר עַזְמָוֶת הַבַּרְחֻמִי (שמ"ב כג, לא) או הַבַּחֲרוּמִי (במקבילה בדה"א יא, לג), כלומר איש בחורים.

בן ציצית הכסת

בן ציצית הכסת היה מעשירי ירושלים בדור של חורבן בית שני. מוזכר בספרות המדרש והאגדה מספר פעמים. באבות דרבי נתן (פרק ו) נמנה בן ציצית הכסת כאחד האנשים המכובדים ביותר בירושלים בימיו של רבן יוחנן בן זכאי ורבי אליעזר בן הורקנוס. לצדו מצוינים כלבא שבוע ונקדימון בן-גוריון.

גם בתלמוד הבבלי על מסכת גיטין (נו, א) נמנה בן ציצית הכסת כאחד מעשירי ירושלים הגדולים לצד כלבא שבוע ונקדימון בן-גוריון. התלמוד מספר שמחסני המזון של שלושת העשירים הללו יכלו להזין את העיר במצור כעשרים שנה.

במדרש בראשית רבה (פרק צח, ח) נכתב שנמצאה בירושלים מגילת יוחסין ולפיה "בית ציצית הכסת" הם מצאצאיו של אבנר בן נר. נראה שהדברים מכוונים אל בן ציצית הכסת. הנחה זאת מתעצמת לאור העובדה שלצד יחוסו של בן ציצית הכסת נכתב גם על יחוסו של כלבא שבוע. כפי שראינו לעיל כלבא שבוע ובן ציצית הכסת נמנו יחדיו מספר פעמים ולכן סביר שהמילים 'בית ציצית הכסת' מכוונים אל 'בן ציצית הכסת'.

גבעון

גִּבְעוֹן הייתה, על-פי ספר יהושע אחת מארבע ערי החיווי בכנען: "וְעָרֵיהֶם גִּבְעוֹן וְהַכְּפִירָה, וּבְאֵרוֹת וְקִרְיַת יְעָרִים".

הבא להורגך השכם להורגו

ביהדות, הבא להורגך השכם להורגו הוא כלל מוסרי שמשמעותו כי לאדם מותר להתגונן ולהציל את חייו במחיר חיי מי שמסכן אותו, כהגנה עצמית. בהקשרים הלכתיים, הכלל קרוי דין רודף, כאשר כלל זה מגדיר מיהו "רודף", ומרחיב את המושג למקרים בהם ההגנה היא על צד שלישי, וכן למקרה שהרודף אינו מאיים על חיי הקורבן אלא מנסה לעבור על איסור ערוה שהוקש לרציחה.

יואב בן צרויה

יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה הוא דמות מקראית, שר צבאו של דוד המלך. צרויה, אימו של יואב, הייתה אחותו של דוד והוא נקרא אחריה כנראה מפני הייחוס אחרי המלך. במסגרת תפקידו נלחם בארם, בעמון ובאדום, ומילא תפקיד חשוב בפוליטיקה הפנימית בחצר מלכותו של דוד. יואב נזכר בעיקר בספר שמואל. מקור שמו ("יהו-אב") "האל הוא האב". יואב מאופיין באישיות עצמאית וחזקה, ומתואר כמקבל הכרעות אישיות וכאחד שאינו מהסס לסטות מפקודותיו של דוד המלך ואף לנזוף בו כאשר הוא חושב שהדבר נדרש.

מרד שבע בן בכרי

מֶרֶד שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי - הוא מרד שחולל שבע בן בכרי למטה שבט בנימין כנגד שלטונו של דוד המלך ושבט יהודה על עם ישראל.

המרד דוכא ושבע בן בכרי הוצא להורג.

את תיאור המרד ניתן לקרוא בספר שמואל פרקים י"ט-כ.

נקמת דם

נקמת דם (או גאולת דם) היא מנהג, לפיו מוטלת זכות ואף חובה על קרוב משפחה לנקום את דמו של איש שנהרג או נרצח, על ידי הריגת ההורג או הרוצח או על ידי הריגת בן משפחתו. מנהג זה נוהג מימי קדם ועד ימינו אלו בקהילות שונות ברחבי העולם.

סעודת הבראה

בהלכה, סעודת הבראה היא חלק ממנהגי האבלות. סעודה זו היא הסעודה הראשונה במהלך שבעת ימי האבלות, לאחר שחוזר האבל מקבורת המת. על פי ההלכה, סעודה זו נערכת דווקא על ידי שכניו או קרוביו של האדם השרוי באבל, ולא על ידי האבל עצמו.

השימוש הראשון במילה 'הבראה' במשמעות האכלה לאבל נאמרה בדוד אחרי שקבר את אבנר בן נר: "וַיָּבֹ֣א כָל־הָעָ֗ם לְהַבְר֧וֹת אֶת־דָּוִ֛ד לֶ֖חֶם בְּע֣וֹד הַיּ֑וֹם" (ספר שמואל ב', פרק ג', פסוק ל"ה).

נהוג שהאוכל לסעודה זו כולל דווקא מאכלים עגולים (כגון ביצים קשות, עדשים, לחמניות או בייגלה), כדי לסמל את הגלגל החוזר בעולם, היינו את מחזור החיים והמוות שעובר על כל בני האדם. לפי פרקי דרבי אליעזר עדשים הם מאכל המסמל אבלות, בין השאר על חורבן בית המקדש.

במצרים ובארץ ישראל נהגו להגיש בסעודה זו רק פת וביצים קלופות, כדי שהאבל לא יצטרך לקלף את הביצים ובכך יראה כרעבתן. מקובל היה שרק שמש חברה קדישא סועד עם האבל. אם האבל יחידי, אוכלים עמו שני שמשים כדי שיצטרפו לזימון, ומביאין יין לכוס ברכת המזון.

בקרב יהדות ארצות האסלאם נהוג לעשות סעודה ביום השביעי לאבילות וביהדות תימן נקראת סעודה זו בשם "סעודת הבראה".

עמשא בן יתר

עֲמָשָׂא בֶּן יֶתֶר, דמות מקראית, היה שר צבאו של אבשלום בעת המרד בדוד ומאוחר יותר שר צבא דוד המלך.

עמשא היה אחיינו של דוד המלך, בן אחותו אביגיל. כאשר ניסה אבשלום למרוד באביו דוד, הוא מינה את עמשא למפקד הצבא במקומו של יואב בן צרויה, למרות שיואב נותר נאמן למלך דוד. ניסיון תפיסת השלטון של אבשלום כשל וצבאו של עמשא הובס בידי צבאו של דוד. באותו הקרב גם הרג יואב את אבשלום, למרות פקודתו הברורה של מפקדו דוד שלא לעשות כן, ובכך הסתכסך עמו. על אף המרד, דוד בתגובה המליץ לזקני יהודה שיאשרו את העברת הפיקוד על צבאו מיואב אל עמשא, בין היתר למען קירוב לבבות בין חלקי העם. הצעתו התקבלה, ודוד שב לירושלים. זמן מה לאחר מכן פרץ מרד שבע בן בכרי ודוד הורה לעמשא להזעיק את צבא יהודה. עמשא התמהמה ודוד הורה לאבישי בן צרויה להחליף את עמשא ולצאת מיד בראש הצבא ולדכא את המרד. עמשא הצטרף אך בדיעבד לצבאו של אבישי בגבעון, שם ניצל יואב בן צרויה את ההזדמנות ורצח את עמשא, אף שהיה גם קרובו, כאשר הלה התקרב אליו בתואנה לנשקו.

בצוואתו הטיל דוד על שלמה לנקום את מותם של אבנר בן נר ושל עמשא בן יתר, וזה אכן ביצע זאת בשלחו את בניהו בן יהוידע להתנקש ביואב בן צרויה.

ייתכן כי עמשא בן יתר הוא עמשי הנזכר בדברי הימים.

עשהאל בן צרויה

עֲשָׂהאֵל בֶּן צְרוּיָה, דמות מקראית, היה מגיבוריו של דוד המלך ואחד מבני צרויה המוזכרים בספר שמואל ב' (עשהאל מוזכר בעיקר בפרק ב'). אֶחיו היו יואב ואבישי. לפי ספר דברי הימים הייתה צרויה אחות דוד, ולפיכך היו עשהאל ואֵחיו אחיינים שלו.

פלטיאל בן ליש

פַּלְטִיאֵל בֶּן לָיִשׁ הוא דמות מקראית מתקופת המלכים שאול ודוד. מוצאו מהיישוב המקראי גלים. הוא מוצג בפסוק: "וְשָׁאוּל נָתַן אֶת מִיכַל בִּתּוֹ אֵשֶׁת דָּוִד לְפַלְטִי בֶן לַיִשׁ אֲשֶׁר מִגַּלִּים".

לאחר שממלכתו של דוד ביהודה התבססה ביקש דוד מאיש בושת שישיב לו את אשתו מיכל. בספר שמואל ב (פרק ג', פסוקים י"ד-י"ז) מסופר שפלטי בן ליש ליווה את אשתו עד לבחורים תוך שהוא בוכה על כך שהוא נאלץ להיפרד ממיכל. בבחורים מצווה עליו אבנר בן נר להיפרד סופית מעל מיכל. המקרא לא מספר לנו על תחושותיה של מיכל באותו מעמד בפרט ותחושותיה כלפי פלטיאל בן ליש בכלל.

צוואת דוד

לפני מותו של דוד המלך הוא קרא לבנו שלמה, וציווה אותו בנושאים שונים – צוואת דוד. זהו מעשהו האחרון של דוד המוזכר במקרא.

הסיפור מופיע בספר מלכים א', פרק ב', ונוהגים להפטיר בו בפרשת ויחי, העוסקת בברכות יעקב לבניו לפני מותו.

צרויה

צְרוּיָה היא דמות מקראית. בתם של ישי, אחותם של דוד ואביגיל. אמם של יואב, אבישי ועשהאל. בניה נקראים על שמה, בשונה מהמקובל במקרא, בה נקראים האישים על שם אביהם, כנראה מפני שהייתה אישה חזקה וראויה לציון.

על שמה נקרא הר צרויה בשמורת עין גדי.

שם אמה לא מוזכר במקרא, אולם שם אמו של דוד (וכנראה גם אמה), מופיע בתלמוד הבבלי כנצבת בת עדאל.

קבר אבנר בן נר

אתר קבר אבנר בן נר ממוקם על פי המסורת בלב העיר חברון, סמוך למערת המכפלה. מבנה עם מספר חדרים סביב חצר ושער בסגנון ממלוכי.

קינת דוד על אבנר

קינת דוד על אבנר היא קינה שנשא דוד לאחר שנודע לו על מותו של אבנר בן נר, שר צבא שאול. הקינה מופיעה בספר שמואל.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.