אבן תיבון

משפחת אִבְּן תִּיבּוֹן הייתה משפחה של מתרגמים יהודים בתור הזהב של יהודי ספרד. המשפחה כונתה גם "התיבונים", ועל שמה קיימים רחובות בערים ברחבי ישראל.


האם התכוונתם ל...

עוד

  • אברהם אבן תיבון - מתרגם ספר הנהגת הבית (Economics) המיוחס לאריסטו. הקשר המדויק שלו למשפחת אבן תיבון אינו ידוע.
  • משה בן יצחק אבן תיבון - מעתיק של ספרי קבלה מקנדיה במאה ה-15.[1]
Hatibonim
רחוב התיבונים בירושלים

הערות שוליים

  1. ^ ראו: תרביץ: רבעון למדעי היהדות, שנה סב (תשנ"ג) כרך 1–2, עמ' 109.
איגרות הרמב"ם

איגרות הרמב"ם הוא שם מאגד לכל האיגרות ששלח הרמב"ם, רבי משה בן מימון, לאישים ולקהילות שונות מימי בחרותו ועד לשנותיו האחרונות. המדובר באיגרות ובמאמרים העוסקים בנושאים מחשבתיים-אמוניים, וכן בנושאים אישיים או ציבוריים אחרים. מכתביו, ובהם תשובות לשאלות הלכתיות, מכונסים לרוב תחת השם "תשובות הרמב"ם".

המפורסמות מבין האיגרות שיועדו לציבור הרחב הן "איגרת השמד", "איגרת תימן", "איגרת תחיית המתים" ועוד. כמו כן, בקובצי האיגרות הללו ניתן למצוא גם תכתובות בין הרמב"ם לבין אישים בני תקופתו מכל רחבי העולם היהודי. מטבע הדברים, שמות האיגרות הללו לא ניתן להן על ידי כותבן אלא הוענק להן על ידי מעתיקים, מתרגמים ומדפיסים מאוחרים יותר. חלק מהשמות המקובלים כוללים רק את שם המכותב וחלקם רומז גם לתוכנה של האיגרת. כמו כן, יש ונמצא כי לאיגרת אחת ניתנו במהלך הדורות שמות שונים.

ישנם פערים לשוניים, סגנוניים וניסוחיים בין איגרת לאיגרת, עובדה המעידה על כך כי הרמב"ם התאים את דבריו לקהל היעד.

מרבית האיגרות נכתבו במקורן בערבית יהודית, שפת הדיבור והכתיבה של הרמב"ם, אך חלק מהן נכתבו בעברית במקורן, או בשילוב של שתי השפות. הפילוסוף והמתרגם שמואל אבן תיבון, מכותב בעצמו של הרמב"ם, תרגם כמה מכתבי הרמב"ם לעברית, בהם גם חלק מאיגרותיו, עוד בחייו של הרמב"ם.

הכוזרי

ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת (ערבית: كتاب الحجة والدليل في نصر الدين الذليل, כִּתָּאבּ אלחַגׇ'ה ואלדׇּלִיל פִי נַצְר אלדִּין אלדַ'לִיל) הידוע כספר הכוזרי, הוא חיבורו הפילוסופי של רבי יהודה הלוי (ריה"ל), שנכתב בשנת 1139 בערבית יהודית. בתרגומו העברי של יהודה אבן תיבון, התרגום העברי הראשון של הספר, כונה "ספר הכוזרי" וכך רכש את שמו המפורסם. הספר כתוב בצורת שיחה בין מלך הכוזרים וחכם יהודי על יסודות היהדות. סיפור גיורם מרצון של הכוזרים כמה דורות קודם לכן, משמש את המחבר כרקע ובסיס לדמות מלך כוזר. ספר הכוזרי נחשב אחד מעמודי התווך של הפילוסופיה היהודית בפרט, ושל מחשבת ישראל בכלל.

הקדמות הרמב"ם

הקדמות הרמב"ם הוא הכינוי המקובל לשלושה מבואות מתוך הפירוש למשנה שכתב הרמב"ם.

במקומות רבים בחיבורו, הקדים הרמב"ם וצירף מבוא לסדר, או למסכת או לפרק אותו הוא ביקש לפרש. שלוש מההקדמות הללו, ארוכות במיוחד ובעלות תוכן שמשמעותו חורגת מעבר להיותו הקדמה לפירוש, זכו להכרה כחיבורים בפני עצמם, ובמהלך השנים אף נדפסו בנפרד מפירוש המשנה.

ההקדמות, כמו כל הפירוש למשנה, נכתבו במקור בערבית יהודית, ותורגמו עוד בימיו, תוך דיון איתו על התרגום הרשמי. חלקים מהתרגום שימשו אותו מאוחר יותר בעריכת חיבורו "משנה תורה", ובעיקר בחלקו הראשון, שנקרא "ספר המדע". ב"משנה תורה" הוא שכלל את הלשון ותימצת את המאמרים, בעברית הדומה לזו המדוברת בימינו, ושאומצה בידי היהודים, ובייחוד בידי חכמי ספרד בתקופת תור הזהב.[דרוש מקור]

יהודה אבן תיבון

יהודה בן שאול אבן תיבון (1120-1190) היה מתרגם ורופא בממלכת ספרד בימי הביניים בתור הזהב של יהדות ספרד. כונה "אבי המעתיקים". היה אביו של שמואל אבן תיבון ובן למשפחת אבן תיבון.

יעקב אנטולי

יעקב ב"ר אבא מרי ב"ר שמשון אנטוּלִי (1194, פרובאנס, דרום צרפת - 1256), מחכמי פרובנס, רב, תלמיד חכם, רופא, פילוסוף, דרשן מעתיק ספרים ומתרגם. שם משפחתו, אנטולי, ניתן לו על פי שמו של אבי סבו. הוא היה חתנו של רבי שמואל אבן תיבון.

יעקב בן מכיר אבן תיבון

יעקב בן מכיר אבן תיבון (סביבות 1236, מרסיי – סביבות 1304, מונפלייה). היה אסטרונום ומתרגם של ספרות מדעית, מיהודי פרובנס. נכדו של המתרגם הנודע שמואל בן יהודה אבן תיבון.

שמו הלועזי היה דון פרופיאט תיבון, והסופרים הלטינים כינו אותו פרופיאט היהודי (Profatius Judæus) או פרופאטיוס. עבודותיו במקצוע האסטרונומיה נקראו בלטינית ונידונו על ידי אסטרונומים חשובים כקופרניקוס, ריינהולד וקלאביוס. נודע גם כרופא, ואף נשא בתפקיד רשמי (REGENT) בפקולטה לרפואה בעיר מונטפלייה. נטל חלק בפולמוס הפנים-יהודי במונפלייה על מורשתו הדתית והפילוסופית של הרמב"ם, ובהקשר זה תקף את בר הפלוגתא שלו, אבא מרי הירחי ותומכיו, וגייס לעזרתו את מנהיגי קהילת מונטפלייה.

יעקב בן ששת

הרב יעקב בן ששת היה מקובל במאה ה-12 בז'ירונה.

נמנה עם מקובלי ז'ירונה. בן דורם של רבי עזרא ורבי עזריאל מז'ירונה. בכתביו מזכיר רבות את רבי יצחק סגי נהור אך לא מתייחס אליו בתור רבו כפי שמתייחסים אליו אחרים בני דורו. על כן סביר להניח שלא היה תלמידו.. התפלמס רבות כנגד הפילוסופים ביחד עם בן דורו, ר' יונה מז'ירונה.

כתב שלושה ספרים עיקריים:

"שער השמיים"- פירוש על הספירות בדרך של חריזה.

"משיב דברים נכוחים"- ספר פולמוס כנגד ספרו של ר' שמואל אבן תיבון, "מאמר יקוו המים", על סוד מעשה בראשית.

"האמונה והביטחון"- ספר מוסר קבלי (שיוחס בטעות לרמב"ן). לספר יש משמעות היסטורית חשובה בתארו את מצבם החברתי והדתי של יהודי ז'ירונה ובתוכם מקובלי ז'ירונה.

מורה הנבוכים

הספר "מורה הנבוכים" (מכונה בדרך כלל "מורה נבוכים") (בערבית יהודית: דלאלה אלחאירין, בערבית: دلالة الحائرين; התרגום המילולי הוא הוראת הנבוכים, אך מתרגמו הראשון של הספר, הרב שמואל בן תיבון, שינה את שמו (בהתייעצות עם המחבר) למורה הנבוכים. הספר מכונה בקיצור גם "המורה", וכך גם בערבית: כתאב אלדלאלה, كتاب الدلالة) הוא ספר פילוסופיה שחיבר הרמב"ם בערבית יהודית במאה ה-12. 'מורה הנבוכים' הוא אחד מהחיבורים הפילוסופיים החשובים והבולטים ביותר בהגות היהודית בימי הביניים, על אף שקמו לו מתנגדים רבים מבית, והוא אף תרם להתפתחותה של הפילוסופיה המערבית.

מטה יעקב

מטה יעקב הוא מכשיר מדידה המאפשר לקבוע את קו הרוחב הגאוגרפי בלב ים.

המכשיר היה בשימושם של אסטרונומים, ימאים ושימש למדידת שטח. המצאתו של המכשיר, במאה ה-14, מיוחסת בדרך כלל לרלב"ג - רבנו לוי בן גרשום (1288-1344), אם כי יש המייחסים אותו ליעקב בן מכיר אבן תיבון, נכדו של שמואל בן יהודה אבן תיבון, שחי באותה תקופה. המכשיר שימש מגלי ארצות כואסקו דה גאמה, פרדיננד מגלן וקולומבוס, והיה בשימוש כארבע מאות שנה עד להחלפתו במכשיר מודרני יותר - הסקסטנט.

מילות הגיון

מילות הִגיון (במקור בערבית-יהודית: מקאלה פי צנאעת אלמנטק) הוא שמו של חיבור פילוסופי שנכתב, ככל הנראה, על ידי הרמב"ם בשנות נעוריו. זהו חיבורו הראשון.

משה אבן תיבון

משה בן שמואל אבן תיבון (נפטר ב-1283 בערך) היה מתרגם, רופא ופילוסוף במאה ה-13, בן למשפחת אבן תיבון.

במקצועו היה רופא, ולאחר שנאסר על היהודים בפרובינצה לעסוק ברפואה, התמסר למלאכת התרגום. כאביו וסבו תרגם גם הוא כמה מספרי הרמב"ם, בהם, "ספר המצוות", "מלות ההגיון", שאת תרגומו העברי תרגם סבסטיאן מינסטר ללטינית וספרים רפואיים נוספים. כן תרגם מספרי אריסטו וספרים נוספים בתחומי הרפואה, בתחומי הפילוסופיה ובתחומים הנדסיים.

חיבר כמה ספרים שרובם לא הגיע לידינו, ומקצתם נמצא עדיין בכתבי יד. פירושו לשיר השירים נדפס בשנת תרל"ד על ידי חברת "מקיצי נרדמים".

משה אבן תיבון נהג לרשום בכל תרגום את שנת העתקתו, ומזה ניתן לשער את שנת פטירתו בסביבות 1283.

ספר האמונות והדעות

אמונות ודעות, או הנבחר באמונות ובדעות (במקור בערבית: כתאב אלאמאנאת ואלאעתקאדאת; كتاب الأمانات والاعتقادات, או כתאב אלמכ'תאר פי אלאמאנאת ואלאעתקאדאת; كتاب المختار في الامانات والاعتقادات) שחיבר רב סעדיה גאון במאה העשירית הוא אחד מספרי היסוד במחשבת ישראל שהתחברו בימי הביניים, ונחשב לפורץ בתחום הפילוסופיה היהודית. הספר נכתב בערבית יהודית, תורגם לעברית על ידי מתרגם עלום-שם במאה הי"א (הנקרא "הפארפראזה" או במקור פתרון ספר האמונות וחרצב הבינות), ואחר כך בידי רבי יהודה אבן תיבון. הספר תורגם שוב במאה העשרים בידי הרב יוסף קאפח.

ספר המצוות לרמב"ם

ספר המצוות לרמב"ם הוא חיבור של הרמב"ם הכולל רשימה של 613 המצוות (בגימטריה: תרי"ג מצוות) הרשומות בתורה שבכתב. מתוכן 248 (בגימטריה: רמ"ח) מצוות עשה ו-365 (בגימטריה: שס"ה) מצוות לא תעשה. לחיבור הקדים הרמב"ם מבוא של 14 שורשים (=כללים) לפיהם נקבעת רשימת המצוות.

ערבית יהודית

ערבית יהודית היא קבוצת ניבים של השפה הערבית, אשר דוברו בפי יהודים שחיו בארצות ערב. מונח זה מתייחס גם לערבית שנכתבה באותיות עבריות בידי יהודים החל בימי הביניים וגם לשפת היום-יום המדוברת. כמו הלאדינו והיידיש, גם קבוצת ניבים זו היא מן השפות היהודיות שהתפתחו בקרב יהודי התפוצות. מימי הביניים ועד תחילת העת החדשה, הייתה זאת השפה היהודית הנפוצה ביותר.

עם התפשטות האסלאם והתהליך ההדרגתי של התאסלמות העמים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובצפון אפריקה, תפסה הערבית היהודית את מקומה של הארמית, ומראשית המאה התשיעית הייתה גם לשפת היום-יום בארצות האסלאם דוברות הערבית. כמו אצל שאר דוברי הערבית, גם בקרב היהודים דוברו ניבים שונים במקומות שונים. השפה נכתבה - לעיתים לפי הניב המקומי ולעיתים בשפה הקלאסית האחידה - באותיות עבריות (ולא באלפבית הערבי), עם תוספת של נקודות דיאקריטיות לאותיות ערביות שאין להן מקבילה בעברית. במאה העשירית קבע ר' סעדיה גאון תעתיק קבוע ועקבי.רוב הניבים המדוברים של הערבית היהודית החלו להעלם במאה העשרים. תהליך נטישת השפה החל עוד בארצות המוצא, עם המעבר ההדרגתי של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה לשימוש בצרפתית כשפה עיקרית והמעבר ההדרגתי בארצות כגון עיראק וסוריה לשימוש בערבית סטנדרטית. תהליך ההיעלמות של ערבית יהודית המשיך ביתר שאת כשרוב יהודי ארצות ערב היגרו לצרפת, לישראל ולארצות אחרות והתחילו לדבר בשפה המקומית (צרפתית או עברית ישראלית). משום כך נחשבת היום השפה הערבית היהודית, כמו שאר השפות היהודיות, שפה בסכנת הכחדה.

רוב ספרות ההגות היהודית של חכמי יהדות ספרד בימי הביניים נכתבה בערבית יהודית וכך גם חלק מספרי פרשנות המקרא וההלכה. זאת לעומת שירת ימי הביניים של יהדות ספרד, שנכתבה בעיקר בעברית. החיבורים שנכתבו בערבית היהודית תורגמו לעברית למען יהודי אשכנז וצרפת; בין המתרגמים מפורסמת משפחת אבן תיבון.

בערבית יהודית נכתבו כתביו של הרב סעדיה גאון ובהם התרגום הערבי למקרא המשמש את עדת תימן, וחיבוריו בתחומים המגוונים של ההגות היהודית, הבלשנות העברית וההלכה; כתבי הרמב"ם ובהם מורה נבוכים, פירוש המשניות וספר המצוות (אך לא משנה תורה שנכתב בעברית); ספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי, ועוד חיבורים רבים בהלכה, בפרשנות, בדקדוק ובתחומים נוספים. רוב הממצאים בקורפוס העצום של גניזת קהיר כתובים גם הם בערבית יהודית. עדות לנוחות השימוש בשפה זו, לעומת דלותה של העברית, שהייתה חסרה מינוחים מתאימים לכתיבה הן מדעית והן יומיומית ניתן למצוא בדברי יונה אבן ג'נאח מן המאה ה-12 במבוא ל"ספר הרקמה":

בעת המודרנית חל גיוון בשימושים בערבית יהודית. לצד ספרי הגות וכתבים רבניים, יצאו לאור גם עשרות כתבי עת ועיתונים בערבית יהודית בקהילות השונות של יהדות ארצות ערב ואף בקהילת הבגדאדית בהודו. ספרות חילונית בערבית-יהודית גם היא חוברה ופורסמה, ויצירות קלאסיות רבות של ספרות העולם תורגמו לדיאלקטים המקומיים השונים של השפה.

טקסטים שנכתבו בערבית יהודית מכילים בדרך כלל מאפיינים של הערבית המדוברת. בעוד שהערבים המוסלמים השתדלו מאז ראשית האסלאם לכתוב בערבית הקלאסית, היהודים לא היו מחויבים לאידיאל של השפה הערבית ולכן שכיחות בכתיבתם תופעות מן הערבית המדוברת. לפיכך, חקר הערבית היהודית יש בו כדי לתרום לחקר הערבית המדוברת של ימי הביניים, ובכלל זה הערבית שדוברה בפי המוסלמים. מצד שני, חוקרי הערבית היהודית מסתייעים פעמים רבות בהשוואות עם הניבים המודרניים של הערבית המדוברת.

פירוש המשנה לרמב"ם

הפירוש למשנה של הרמב"ם הוא אחד הפירושים החשובים על המשנה. הפירוש מכיל ביאור קצר לכל משנה ודיון מעמיק בעניינים המרכזיים שבה. בסוף כל עניין הוא פוסק הלכה על-פי מסקנת התלמוד. הפירוש נכתב בשפה הערבית יהודית ותורגם פעמים רבות לעברית. מרבית כתב היד המקורי שרד עד ימינו.

ההקדמות השונות לחלקי הפירוש (ובפרט ההקדמה לפירוש כולו, ההקדמה למסכת אבות וההקדמה לפרק חלק שבמסכת סנהדרין) מהוות טקסטים חשובים בהגותו של הרמב"ם ובמחשבת ישראל.

שמואל בן יהודה אבן תיבון

שמואל בן יהודה אבן תיבון (1150–1230) הוא בנו של המתרגם הידוע יהודה בן שאול אבן תיבון. כמו אביו, גם הוא עסק ברפואה, וגם הוא נודע כמתרגם מצוין של יצירות חכמי ישראל בימי הביניים.

אבן תיבון נולד בלוניל שבפרובאנס, בדרום צרפת. הוא העריץ מאוד את הרמב"ם, ותירגם את ספרו "מורה הנבוכים" מערבית לעברית עוד בחייו של הרמב"ם, שעודד אותו לכך.

נפטר במרסיי בגיל 80.

חתנו היה רבי יעקב אנטולי.

שמונה פרקים לרמב"ם

שמונה פרקים לרמב"ם הוא הכינוי המקובל להקדמתו של הרמב"ם למסכת אבות. הקדמה זו שהיא למעשה חלק מפירוש המשנה של הרמב"ם המחולק לשמונה פרקים. כהכנה למסכת אבות העוסקת בתיקון המידות ובהוראות חז"ל לחיי תורה, דרך ארץ, מוסר והנהגות ישרות, המהוים בעצם את תורת הנפש, מנתח הרמב"ם בהקדמתו עניינים שונים הנוגעים לנפש האדם, מהותו כיציר הבורא וכבוחר חופשי ומחויבותו לצו הבורא לימוד תורתו וקיום מצוותיו. ההקדמה נכתבה בערבית יהודית (כמו כל פירוש המשנה) ותורגמה על ידי מספר מתרגמים לעברית. התרגום הקלאסי הוא תרגומו של שמואל אבן תיבון, שגם כתב הקדמה לשמונה פרקים שלעיתים מושמטת. תרגומים חשובים נוספים נכתבו בעשורים האחרונים בידי הרב יוסף קאפח ופרופ' מיכאל שורץ, הרב יצחק שילת.

תורת חובות הלבבות

תורת חובות הלבבות, המוכר גם בשם חובת הלבבות (במקור, בערבית יהודית: כתאב אל הדאיה אלי פראיץ' אלקלוב [בחלק מהנוסחאות נוסף: ואלתנביה עלי לואזם אלצ'מאיר]; كتاب ال هدايه الي فرائض القلوب [والتنبيه علي لوازم الضماير]), הוא ספר פרי עטו של רבי בחיי בן יוסף אבן פקודה. החיבור, המהווה ניסוח של "תורת המוסר" היהודית, נכתב בשנת 1080 ותורגם לעברית בידי רבי יהודה אבן תיבון בשנת 1161. לספר הייתה השפעה על המוסר היהודי והלא-יהודי. הוא תורגם מחדש לשפות רבות.

אבן פקודה מדגיש ב"חובות הלבבות" את האתיקה המוסרית שבדת, שאותה ראה כעיקר, בשונה מהרמב"ם, שראה את הבחינה השכלית כעיקר. ספרו נחשב לאחד מספרי האמונה העיקריים ביהדות לצד הכוזרי, מורה נבוכים, אמונות ודעות ואחרים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.