אבן סינא

אבן סינא (שם מלא אבו עלי חוסיין אבן עבדאללה אבן סינא, בלשונות אירופה אביסנה 1037980) היה רופא, פילוסוף ומדען פרסי. ג'ורג' סרטון, מייסד ענף ההיסטוריה של המדעים, כינה אותו "המדען המפורסם ביותר של האסלאם ואחד המפורסמים ביותר בכל הזמנים והמקומות".

אבן סינא הוא מחברם של 450 ספרים במגוון נושאים רחב, בעיקר רפואה ופילוסופיה. חיבוריו המפורסמים ביותר הם "ספר הריפוי" ו"הקנון של הרפואה" (ידוע גם כ"הקאנון הגדול"). אבן סינא השתמש באידוי ליצירת שמנים אתריים ראשונים ולכן נחשב לחלוץ הארומתרפיה.[1]

מלבד הפרסים, גם העם הטג'יקי מחשיב אותו כאחד מבניו, אולי דרך משפחת אמו. באיראן הוא נחשב כגיבור פרסי, ופעמים רבות מחשיבים אותו לפרסי הגדול ביותר שחי אי פעם. דיוקנאות ופסלים רבים שלו נותרו באיראן של היום. אנדרטה מרשימה ניצבת מחוץ למוזיאון בבוכרה.

אבן סינא
ابوعلی حسین بن عبدالله بن حسن بن علی بن سینا
Avicenna Portrait on Silver Vase - Museum at BuAli Sina (Avicenna) Mausoleum - Hamadan - Western Iran (7423560860)
לידה 980
אפשונה , השושלת הסאמאנית
פטירה 1037 (בגיל 57 בערך)
המדאן, השושלת הבויהית
זרם אריסטוטליות
תחומי עניין מטאפיזיקה, אתיקה, רפואה, אלכימיה, מדע
הושפע מ אריסטו, פלוטינוס, אל ראזי
השפיע על הרמב"ם, סכולסטיקה, תומאס אקווינס, רנה דקארט

ביוגרפיה

שנותיו המוקדמות

אבן סינא נולד בפרס; לפי המקורות המקובלים בח'רמייתן (היום חלק מאוזבקיסטן), ולפי מקורות אחרים בח'אמדן או בבלח'. אמו הייתה בת המקום ואביו, פרסי מבלח', החזיק במשרת גובה המיסים בעיירה הקרובה חרמתיים, תחת פיקודו של אבן מנצור, האמיר הסאמאני של בוכרה. כאשר אחיו הקטן של אבן סינא נולד, המשפחה היגרה לבוכרה, שהייתה אז אחת מהערים הגדולות בעולם המוסלמי, ומפורסמת בתרבותה שהחלה עוד לפני הכיבוש המוסלמי.

אבן סינא הופקד אצל מורה פרטי, ומיד התבלט בכשרונותיו. הוא הפגין יכולת אינטלקטואלית יוצאת דופן, ולמד את הקוראן בעל פה עד גיל 10, בנוסף להרבה שירה ערבית. הוא למד חשבון מבעל מכולת, והחל ללמוד עוד ממלומד נודד, שעבד למחייתו בריפוי חולים ולימוד הצעירים. בגיל 16 פנה למקצוע הרפואה, ולבד מלימוד הרפואה התאורטי, גם השגיח על החולים וכך גילה, לטענתו, שיטות טיפול חדשות. בן העשרה קיבל מעמד מלא של רופא בגיל 18, ומצא כי: "רפואה היא לא מדע קשה, כמו מתמטיקה ופיזיקה, ולכן התקדמתי במהירות; נעשיתי לרופא מעולה, והתחלתי לרפא חולים, כשאני משתמש ברפואות משופרות". שמו של הרופא הצעיר יצא למרחוק, והוא טיפל בחולים ללא בקשת תמורה.

הוא הוטרד מבעיות מטפיזיות, במיוחד אלה המשתקפות ביצירותיו של אריסטו. לפיכך, במשך שנה וחצי לאחר מכן למד פילוסופיה, שם פגש מכשולים גדולים יותר מבעבר. בשעות קושי היה עוזב את לימודו, הולך למסגד, ומתפלל עד שהבעיות נפתרו. הוא נהג ללמוד עד שעות מאוחרות בלילה, ואמר כי הבעיות פקדו אותו גם בחלומותיו. נאמר כי קרא 40 פעמים את המטאפיזיקה של אריסטו עד שידע אותו בעל פה; הוא לא הצליח להבין אותו כראוי, עד שיום אחד מצא את פירושו של אל פאראבי, שאותו קנה בדוכן ספרים במחיר פעוט.

מינוייו השונים

המינוי הראשון שלו היה כרופא של השולטן, שהודות לו נרפא ממחלה מסוכנת בשנת 997. גמולו של אבן סינא בעד שירות זה היה גישה לספרייה המלכותית של הסאמאנים - פטרונים ידועים של למדנות ומלומדים. כאשר הספרייה עלתה באש זמן קצר לאחר מכן, אויביו של אבן סינא האשימו אותו כי שרף אותה, על מנת לכסות על מקורות הידע שלו. בינתיים עזר לאביו בבעיות כלכליות שלו, אך עדיין מצא זמן לכתוב כמה מחיבוריו המוקדמים.

İbni Sina Heykeli Ankara
פסלו של אבן סינא באנקרה

בגיל 22 מת אביו של אבן סינא. השושלת הסאמאנית הגיעה לקיצה בדצמבר 1004. אבן סינא כנראה דחה את הצעותיו של מחמוד מע'זנה, והמשיך מערבה לאוריינש בח'יבה המודרנית, שם הוזיר (שר), שנחשב כחבר של מלומדים, נתן לו מלגה חודשית קטנה. אך התשלום היה מועט, ואבן סינא נדד ממקום למקום במחוזות נישפור ומרב על גבולות ח'ורסאן, מחפש מוצא לכישוריו. שמס אל-מעלי קבטיס, שליט דיילאם, בעצמו משורר ומלומד, שאצלו חשב למצוא מקלט, הורעב על ידי חייליו המורדים בערך באותו זמן. אבן סינא בעצמו חלה קשות באותו זמן. לבסוף, על יד גורגן, ליד הים הכספי, הוא פגש בחבר, שרכש ליד ביתו מבנה שבו הוא לימד לוגיקה ואסטרונומיה. כמה מחיבוריו נכתבו עבור פטרון זה, וגם התחלת כתיבת "קנון הרפואה" הוא מזמן מגוריו בהירקניה.

לבסוף השתקע אבן סינא בריי, איראן, ליד טהראן המודרנית, שם מג'ד עדוולא, הבן של האמיר האחרון, היה השליט למעשה תחת העוצרות של אמו. בריי נכתבו כשלושים מחיבוריו הקצרים יותר. היריבות המתמדת בין העוצרת לבין בנה השני, האמיר שמסוד-דוולא, חייבה את המלומד לעזוב את המקום, ולאחר ישיבה קצרה בקזבין, הוא עבר דרומה לחאמדן. בתחילה היה בשירותה של גבירה אחת, אך לאחר שהאמיר שמע כי הוא נמצא במקום, קרא לו להיות רופאו, ושלח אותו חזרה עם מתנות למקום מגוריו. אבן סינא אף קודם לדרגת וזיר (סוג של ראש ממשלה), אך הצבא, המורכב מטורקים וכורדים, מרד כנגד השליט החדש ודרש כי הווזיר יוצא להורג. האמיר הסכים כי הוא יגורש מהארץ, אך אבן סינא נותר חבוי במשך ארבעים יום בביתו של שייח', עד שחולי נוסף חייב את האמיר להשיב לו את משרתו. גם בזמנים קשים אלה הוא המשיך בלימודיו, והקריא חלקים מכתביו בפני תלמידיו.

לאחר מות האמיר הוא כתב לאבו יאפר, שליטה של העיר אספהאן, והציע את שירותיו, אך האמיר החדש של ח'אמדן שמע על תכתובת זו, וכשגילה את מקום מגוריו של אבן סינא אסר אותו במבצר. המלחמה המשיכה בין שליטיה של אספהאן לח'אמדן. ב־שנת 1024, הראשון כבש את ח'אמדן ועריה, וגירש את שכירי החרב הטג'יקים. כאשר הסערה חלפה, אבן סינא חזר עם האמיר לח'אמדן והמשיך שם בפועלו הספרותי. אך לבסוף, הוא ברח מהעיר יחד עם אחיו ותלמידו בלבוש של סגפן סופי. לאחר מסע מסוכן הוא הגיע לאספהאן, שם הוא התקבל בברכה על ידי הנסיך.

שנותיו המאוחרות

עשר השנים הנותרות בחייו של אבן סינא הועברו בשירותו של אבו יאפר עלא אדאולה, אותו הוא ליווה כרופא ויועץ ספרותי ומדעי כללי, אפילו למלחמותיו השונות.

בשנים אלה הוא החל לעסוק בעניינים ספרותיים ופילולוגיים, התעניינות שהחלה כנראה בשל ביקורת על הסגנון שלו. אך גם בזמן לימודיו הוא המשיך ליהנות מהנאות החיים, והתשוקה שלו לנשים ויין הייתה ידועה ומפורסמת, דבר שמבדיל אותו מאבן רושד. הנאות אלו גרמו להחלשת כוחו, והוא חלה מאוד כמה פעמים. חבריו יעצו לו להאט את קצב חייו, אך הוא התנגד באומרו כי "הוא מעדיף חיים קצרים ורחבים מאשר חיים ארוכים וצרים".

על ערש דווי הביע חרטה על מעשיו, הוריש את רכושו לעניים, החזיר רווחים לא מוצדקים, שיחרר את עבדיו, ובכל יום שלישי עד מותו הקשיב לקריאת הקוראן. הוא מת בח'אמדן, איראן, ביוני 1037, בשנתו ה-58, ונקבר בח'אמדן.

חיבורים

אבן סינא כתב רבות על נושאי רפואה, פילוסופיה, לוגיקה, אתיקה, מטאפיזיקה ונושאים אחרים. כ-100 חיבורים יוחסו לאבן סינא - חלקם חוברות של כמה עמודים, ואחרים כתבים בעלי כמה כרכים. כל כתביו הם בערבית – שהייתה שפת המדע של הזמן ההוא – ובפרסית, שפת האם של אבן סינא עצמו. ישנה משמעות בלשנית עד היום לספרים שכתב בפרסית טהורה.

הידוע מבין כתביו הוא "קנון הרפואה", ספר בן ארבעה עשר כרכים, אשר היה טקסט רפואי סטנדרטי במערב במשך 700 שנה. הקנון שונה מקודמיו בכך שהוא יותר מסודר, אולי בשל לימודי הלוגיקה של אבן סינא. הספר ממיין ומתאר מחלות, משרטט את הגורמים שלהן, מפרט תרופות פשוטות ומסובכות, מסביר מושגים כמו היגיינה, ומתאר את צורת הפעולה של אברי הגוף. כמו כל בני עמו וזמנו של אבן סינא, הוא בעיקר מתאר סימפטומים. אבן סינא טען ביצירה זו כי שחפת מדבקת, דבר שהאירופאים חלקו עליו, אך לבסוף נתגלה כנכון. כמו כן, הוא מתאר את הסימפטומים והסיבוכים של סוכרת. ההערכה לספר הייתה שונה במקומות ובזמנים שונים, ויש שראו בו אוצר של חכמה, ואחרים, כמו אבן רושד, כמועיל רק לנייר טיוטה. גרסה ערבית של "הקנון" הופיעה ברומא ב-1593, וחלקים א'-ה', בתרגומם של נתן המאתי ויוסף בן יהושע לורקי, הופיעו בעברית בנאפולי ב-1491. תרגום נוסף בעברית, של שלמה די אוליוירה, הופיע ב-1652. מהגרסה הלטינית יש כשלושים מהדורות, שמיוסדות על התרגום המקורי של גררד מקרמונה. במאה ה-15 נכתב פירוש לטקסט של הקנון, ובו מקובצים יחד הרבה מהתאוריה והמעשה הרפואיים של אותו זמן. בזמנים מודרניים הספר יותר מבוקר מאשר נקרא.

החשיבות של אבן סינא באירופה מהמאה ה-12 עד ה-17 הייתה בעיקר פרי של מקריות, שכן חיבוריו אינם שונים במידה רבה מאלה של קודמו גזס, שכן שניהם הראו את השיטה של גלנוס, ודרך גלנוס את זו של היפוקרטס, ששונה מעט על ידי אריסטו. שלא כתומאס אקווינס שפחות או יותר קידש את דעתו של אריסטו כדוגמה של הכנסייה, אבן סינא חלק עליו רבות, כשהוא מאמץ את הגישה של דיון ביקורתי ברוח האיג'תיהד (שעדיין היה חלק מהחיים הדתיים באותם הימים). לפיכך, הוא אחד מהמבשרים של התהליך המדעי כפי שאנו מכירים אותו, וההשפעה שלו על השיטה המדעית היא משמעותית ביותר.

משנתו הפילוסופית

Ibn Sina street, Jaffa
שלט ברחוב אבן סינא ביפו

אבן-סינא נמנה בין הפילוסופים האריסטוטליים, אך לפי עדות עצמו לא היה אריסטוטלי אדוק, והוא נוטה להדגיש פעמים רבות את אי-תלותו במסורת זו. הוא מעלה במשנתו רעיונות חדשים, המאפשרים את איחודה של הפילוסופיה עם הדת, עד שאבן רושד האשימו בטענה שהוא מנסה לזהם את התורה הפילוסופית ברעיונות ששורשם בכלאם. מסיבה זו התנערו ממנו בני האסכולה האריסטוטלית המחמירים, כדוגמת אבן-רושד, אבן באג'ה ואחרים, אך לעומת זאת הוא אומץ בחום על ידי פילוסופים רבים שחשובה הייתה להם מאוד ההתאמה בין הדת לפילוסופיה, והענקת תו-היוקרה האינטלקטואלי לרעיונות הדתיים. בין מושפעיו היהודיים, נמנה רבי אברהם אבן דאוד.

סמכותו הפילוסופית של אבן סינא חרגה מתחומי מגוריו, ופשטה אף לערי ספרד והמגרב, כפי שנראה מתוך אזכוריו המרובים בסיפור הפילוסופי של אבן טופיל, "חי אבן יקט'אן".

תורת המציאות

בין חידושיו הבולטים של אבן סינא בתחום הפילוסופיה, מצויה הבחנתו בתחום המטפיזיקה, בעניין השניות שבין מהות ומציאות, ומכאן להבחנה בין ההכרח לאפשרי. לדבריו, בכל מציאות מלבד האלוהים, קיימת שניות של מהות ומציאות: כאשר אנחנו מסתכלים סביב, אנחנו רואים דברים רבים הנמצאים במציאות, אך אנחנו יכולים להכיר בכך שמציאותם אינה מוכרחת, והם יכלו גם שלא להימצא. יתרה מזו, היה גם זמן מסוים שבו הם לא היו מצויים בפועל, והייתה להם רק אפשרות פוטנציאלית בלבד להימצא. בזמן ההוא מהותם כבר הייתה קיימת, אך מציאותם לא; וכך הם מוגדרים על ידי אבן סינא "אפשרי המציאות".

כדי שאפשרי המציאות יצאו לפועל ויתממשו, צריכה להתקיים סיבה אחרת המוציאה אותם מן ההעדר אל הקיום או מן הקיום אל ההעדר. מכאן מגיע אבן סינא להגדרתו של האלוהים כחריג, כמי שמציאותו היא מסוג אחר. שהרי כיון שאי אפשר שכל הנמצאים הם מסוג זה של אפשרי המציאות, שהרי אם כן היה, לא היה שום דבר שהיה הופך את האפשרי לנמצא, אם כן בהכרח ישנו נמצא אחד שהוא מחויב המציאות, והוא הסיבה למציאותם של כל אפשרי המציאות. הרי אם תתקיים שלשלת אינסופית של "אפשרי המציאות" לא יבוא האפשרי לכלל מציאות.

מהגדרתה של "הסיבה הראשונה" האריסטוטלית, ה"אלוהים" בלשון הדת, כ"מחויב המציאות" במובן זה, מעלה אבן-סינא הבחנות נוספות: שאין מציאותו של מחויב המציאות שקולה למציאותו של אחר, ושאין מציאותו מורכבת ואין בה ריבוי כלשהו, ואין בו שיתוף כלשהו. ההרכבה והריבוי מכריחים שאחד מהם יהיה סיבה לשני, ואם כן אין מהם "מחויב המציאות" אלא זה שאין לו סיבה; ומשאין הרכבה אין ריבוי והשתתפות, כיון שאין הבחנה בין שני עצמים אם אין להם מקרים ומאפיינים בהם הם מובחנים האחד מן השני.

למרות הניסוח, לא סבר אבן-סינא שהאלוהים בחר ברצונו לברוא את העולם, והוא נטה, בעקבות המסורת האריסטוטלית, לראות את הבריאה כמעשה המתחייב מחכמתו של האל. הוא הגדיר את המציאות כולה כ"אפשרית המציאות" לא משום שבאמת קיימת אפשרות שהיא לא תימצא, אלא משום שמציאותה תלויה בגורם שאינו אימננטי לה, וכך מצד עצמה היא אפשרית המציאות, ורק מצד זולתה היא מחויבת המציאות.

דברים אלו של אבן סינא מהווים ניסוח חדש של הטיעון הקוסמולוגי, שאינו זוקק הכרה בבריאה. טיעון זה אומץ גם על ידי פילוסופים יהודיים, כמו רבי אברהם אבן דאוד והרמב"ם.

תורת הנפש

בעקבות הפילוסופיה האריסטוטלית, רואה אבן סינא את הנפש כ"עצם" של הצומח ובעלי החיים. הוא מפרט בהרחבה את תכונותיה של הנפש, בהתבסס על ספרו של אריסטו "על הנפש", ואומר שבצמחים היא "הנפש הצומחת" בלבד, שתכונותיה הן הגידול, ההזנה והרביה; בבעלי החיים היא גם "נפש חיונית", ונוספות לה תכונות כהרגשות, זכרונות, רתיעה טבעית מדברים מזיקים ועוד; ובבני האדם היא "נפש מדברת", הכוללת גם יכולות מנטליות מיוחדות לשכל האדם.

חידושו של אבן-סינא בתורת הנפש נוגע לתחום הישארות הנפש. בניגוד לדעתם של האריסטוטליים המחמירים, הניח אבן-סינא שהנפש היא אינדיבידואלית לכל אדם ואדם. לכן, לדעתו, אחרי מותו של האדם נותרת הנפש כנפש אינדיבידואלית, ואינה הופכת להיות חלק מהשכל הפועל הכללי, וזו הישארות הנפש המיוחלת.

חלק זה במשנתו משך חיצים רבים מצידם של אבן-רושד, הרמב"ם ואחרים, אך אומץ על ידי רבי אברהם אבן-דאוד.

תורת הנבואה והמדינה

אבן-סינא הבחין בכך שהאדם הוא חיה מדינית, ואינו יכול לחיות, לפחות לא חיי רווחה, בלי קיבוץ מדיני. בדעה זו תמכו רוב הפילוסופים האריסטוטליים. אך אבן סינא חידש, בניגוד לאל-פאראבי, שהאדם הפשוט כשלעצמו אינו מסוגל לכונן קיבוץ כזה, כיון שבני האדם לעולם אינם יכולים לבוא לידי הסכמה על חוק שכוחו יפה לכול, וכל אחד חושב שמה שמתאים לטובתו האישית מתאים גם לכול, ולכן, בדרך הטבע, רוחשים האנשים שנאה זה לזה.

לצורך כך, לדברי אבן-סינא, קיים הנביא. הוא ניחון בסגולות מיוחדות, המאפשרות לו ליצור קשר חברתי בין בני האדם השונים, ולתקן חוקים מועילים לכולם. הופעתם של הנביאים מקורה בפעולה תכליתית של הטבע, "ששם בטבעו שיהיה לאישיו כוח הנהגה", והיא פרי ההשגחה הראשונה, שהיא המכוננת את כל פעולות הטבע בצורה המיטבית.

אבן-סינא עסק רבות גם בהתבוננות בפעולה המיסטית, וכך, בניגוד מובהק לפילוסופים אריסטוטליים אחרים, טען שמקור הידע של הנביאים אינו בהכרח שכלי, כפעולתם של הפילוסופים, אלא הוא השראתי, בדומה לחוויה המיסטית, שהנביאים ניחנו ביכולות המקלים עליהם להגיע לאותה חוויה.

הנצחתו

על שמו נקרא מפרץ אביסנה בארכיפלג פאלמר שבאנטארקטיקה.

לקריאה נוספת

  • אנתולוגיה לכתבי אבן סינא, תרגמה אביבה שוסמן, ערך שמואל הרוי, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2009.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Marlene Ericksen (2000). Healing with Aromatherapy, p. 9. McGraw-Hill Professional
אלכימיה

אלכימיה (מערבית: الكيمياء, "אל-כִּימיאא") היא ענף של חקר החומרים בטבע, שהתפתח החל משלהי העת העתיקה (המאה ה-5) ולאורך ימי הביניים. בראייה מודרנית, ניתן לראות באלכימיה שילוב של כימיה, פיזיקה, רפואה, מיסטיקה ודת. האלכימיה הושפעה רבות מתאוריית ארבעת היסודות שפותחה במסגרת הפילוסופיה היוונית. התאוריות האלכימיות השונות הניחו קיומם של מספר יסודות מצומצם שיכולים לעבור טרנספורמציות שונות. האלכימאים הבחינו שלחומרים שונים (אלכוהול למשל) ישנה השפעה על הפיזיולוגיה האנושית. בעקבות זאת רובם הניחו שבחומרים השונים כמוסים כוחות נסתרים, לעיתים כוחות מאגיים, ושמו להם למטרה לגלות כוחות אלו. בחלוף השנים התפתח מתוך האלכימיה מדע הכימיה המודרני, והמחקר האלכימי הצטמצם במידה רבה מאד.

בנוסף לניסיון לגלות את סגולותיהם הכמוסות של החומרים השונים, שאפה האלכימיה להשיג שתי מטרות עיקריות:

מציאת הדרך להפיכת מתכות פשוטות וזולות למתכות אצילות ויקרות כמו זהב וכסף.

מציאת תרופה אוניברסלית, שתרפא כל מחלה ותאפשר חיי נצח.אלכימאים רבים האמינו בקיומה של אבן החכמים, חומר מופלא שיכול לסייע להשגת מטרות אלו.

בעבר רווחה ההשקפה שאלכימיה היא פעילות קדם מדעית, בעיקר בגלל רכיביה המיסטיים, אולם כתיבה היסטורית עכשווית נוטה לדחות טענה זו ולהחשיבה כפעילות מדעית. זאת משום שעל אף שהתאוריות האלכימיות היו שגויות (כמו רוב התאוריות המדעיות בעבר, וסביר להניח שחלק מהתאוריות המדעיות העכשוויות), האלכימיה, הן ברמה התאורטית והן ברמה הפרקטית, סיפקה מסגרת שיטתית ואפקטיבית לסיווג תופעות כימיות, ולשליטה עליהן, ובכך אינה שונה מכל מדע אחר.עדויות ראשונות לשימוש אלכימאי בחומר נמצאו במצרים העתיקה. הכהנים במצרים עסקו בחניטת גופות, דרך יעילה לשמר גופות כמומיות ובעוד מספר תחומים שייחשבו, לימים, כאלכימיים. אלכימיה הייתה נפוצה מאוד במזרח הרחוק ובמצרים בעת העתיקה. הערבים שילבו את הידע ההלניסטי והסיני ופיתחו תאוריות ושיטות עבודה באלכימיה – כאמור, מקור המונח הוא ערבי. בימי הביניים חדרה האלכימיה הערבית לאירופה שם נרדפו האלכימאים על ידי הכנסייה שתפסה אותם כמכשפים, אך האצולה חיפתה עליהם מתוך תקווה שכשיצליחו האלכימאים ליצור זהב, יתעשרו המחפים עליהם. במאה השבע עשרה נדחקה האלכימיה לטובת תאוריית הפלוגיסטון, שהוחלפה בהמשך על ידי תאוריית החמצן של אנטואן לבואזיה.

כיום יש מעט מאוד אנשים העוסקים באלכימיה מודרנית, שהיא מעין מחקר כימי ברמת המאקרו, המדגיש את השפעות החומרים על הנפש. חלק מאנשים אלה הם בעלי רקע בכימיה[דרוש מקור].

אפוסטריורי

אפוסטריורי או א-פוסטריורי (לטינית: a posteriori, שפירושו: "מתוך מה שבא אחר-כך") הוא מונח בלוגיקה או בפילוסופיה שבא להניח טיעון שמהלכו הוא מן הסיבות הנראות לעין אל הסיבות הלא-ידועות, כלומר, מן החוויות והניסיון שלנו. לעומתו, טיעון א-פריורי הוא טיעון שמתחיל מהסיבות אל המסקנות.

ישנן עובדות רבות שאנחנו יודעים דרך החושים שלנו, כגון: דברים נופלים כלפי מטה ולא מעלה, או: שמן לא מתערבב עם מים. אלו אמיתות שאנחנו יודעים אותן מניסיון הרבה לפני שיש באפשרותנו להסבירן. כל עוד לא נוכל להסביר אותן מבחינה מדעית (כוח הכבידה או הקוטביות של מולקולות השמן), ידיעותינו יהיו ידיעות א-פוסטריוריות.

אפריורי

אַפְּרִיּוֹרִי (מלטינית: a priori, "מן הקודם" או "לפני הניסיון") הוא מונח בפילוסופיה ובלוגיקה. בצורה מופשטת ניתן לומר כי המונח א-פריורי, הוא טיעון שמתחיל מהסיבות אל המסקנות, וגם מתייחס למושגים או תפישות שאינם תלויים בחוויות-חושים, מהתבוננות או ניסיון.

וזאת בניגוד למושגים אפוסטריוריים (מתוך מה שבא אחר-כך), שהוא טיעון שמהלכו הוא מן הסיבות הנראות (כלומר, מן החוויות והניסיון שלנו אל הסיבות) אל העין אל הסיבות הלא-ידועות. למשל דברים הנופלים כלפי מטה ולא כלפי מעלה, או: שמן אשר לא מתערבב עם מים. כל עוד לא נוכל להסביר אותן מבחינה מדעית (הסברים כמו 'כוח הכבידה' או 'הקוטביות של מולקולות השמן'), ידיעותינו אודותיהן יהיו ידיעות א-פוסטריוריות.

ידע אפריורי נחשב ידע פרופוזיציונלי במובן זה שהוא נרכש לפני ניסיון כלשהו.

דוגמה למשפטים אפריורים הם משפטים המובנים מעצמם כגון "שני גדלים השווים לגודל שלישי שווים ביניהם", או הוכחות מתמטיות שאינן נזקקות לניסיון אלא מוכרחות מתוך עצמן.

פילוסופים רבים סבורים שלא תיתכן ידיעה אפריורית, בעיקר בתחום השאלות התאולוגיות. על פי הפוזיטיביזם הלוגי, הצהרות שתהיינה נכונות א-פריורית תהיינה תמיד טאוטולוגיות. קנט טען כי ידע אפריורי קיים בצורת התנאים הנחוצים להתנסות כלשהי, כגון המושגים סיבתיות, חלל וזמן. הניסיונות להגדיר בבהירות או להסביר ידיעה א-פריורית מהי מהווים חלק מזרם מרכזי בתורת ההכרה (אפיסטמולוגיה). לאור העובדה שההגדרות והשימושים של המונח עוותו לאורך השנים ועל כן משתנים על פני תחומי-דעת שונים, יהיה זה קשה לספק הגדרה אוניברסלית בעבורו.

לעיתים, כלכלנים עושים שימוש במונח א-פריורי כדי לתאר צעד בטיעון שאמיתותו יכולה להתקבל כמוכיחה את עצמה.

למשל, עמנואל קאנט קרא למרחב הפיזי (המרחב שבו אנו חיים) גאומטריה אבסולוטית (מוחלטת). הוא טען שהיא הגאומטריה היחידה הא-פריורית. על פי תורת היחסות אנו חיים במרחב-זמן, מרחב לא אוקלידי ולא גאומטריה אבסולוטית.

בית החולים אבן סינא

אבן סינא הוא בית חולים בבגדד, עיראק שנבנה על ידי ארבעה רופאים - מודפאר אל שאת'ר, קדים שובאר, קסים עבדול מג'יד וקלמנט סרקיס - באמצע שנות ה-60. בית החולים נרכש במחיר נמוך מערכו על ידי הממשלה העיראקית לשימושו של סדאם חוסיין, למשפחתו ולצמרת של מפלגת הבעת'. עודאי חוסיין, בנו הבכור של סדאם חוסיין מאשתו הראשונה, אושפז שם באמצע שנות ה-90 אחרי שנפצע בניסיון רצח שכשל.

בית החולים נמצא באזור הבינלאומי של בגדד ('האזור הירוק') ונתפס על ידי כוחות ארצות הברית זמן קצת אחרי הפלתו של סדאם חוסיין ב-2003. הצבא האמריקאי היה שם עד 30 בספטמבר 2009.

רוב הצוות של בית החולים היה מצבא ארצות הברית ויחידות הצלה ניידות (בית חולים שדה) הנספחות לשדות הקרב כדי להגיש עזרה לחיילים ולאזרחים שנפצעו אנושות, כולל מורדים או תומכים במורדים. במהלך התקופה שבה ניהל צבא ארצות הברית את בית החולים הגיעו לחדר המיון שלו כ-300 מקרי טראומה בחודש.

ב-1 באוקטובר 2009 הוחזר בית החולים באופן רשמי לממשלה העיראקית כחלק מהסגת כוחות צבא ארצות הברית מבגדד.

בית החולים אבן סינא התפרסם לאחר הקרנת הסדרה הדוקומנטרית של ערוץ ה-HBO על המלחמה בעיראק דרך סצינות מבית חולים צבאי שם. הסדרה התמקדה בצוות הרפואי של הקרב ה-86 שבסיסו בפורט קמבל, קנטוקי, שהוא הבסיס של הדיוויזיה המוטסת ה-101 והייתה אחת ממספר יחידות רפואיות שאיישו את בית החולים.

האסכולה האלאטית

האסכולה האלאטית היא אסכולה בפילוסופיה הקדם-סוקרטית התופסת את המציאות כמהות אחת, קבועה, בלתי מונעת ובלתי משתנה. היא טוענת שמה שנתפס בעינינו כשינוי, אינו אלא אשליה. בפועל, המציאות קבועה ובלתי משתנה.

פרמנידס וזנון נמנים על אסכולה זו. הם נולדו ופעלו בעיר אליאה שמצויה בדרום איטליה ועל שמה הם קרויים. גם מליסוס איש סאמוס היה ממפתחי הפילוסופיה.

הטיעון הקוסמולוגי

הטיעון הקוסמולוגי הוא טיעון להוכחת קיום האל. ידוע גם בשם טיעון הסיבה הראשונית. לטיעון שלוש גרסאות: הטיעון הסיבתי לקיום (in esse), הטיעון התלוי ועומד (in fieri) והטיעון על פי ההיתכנות.

תומאס אקווינאס, פילוסוף של ימי הביניים אימץ טיעון שמצא בכתבי אריסטו בדבר "הסיבה שאין לה סיבה" וטען כי היקום היה חייב להגרם (להיווצר) על ידי משהו שהוא עצמו לא נגרם (נוצר) וזהו האל. תומאס אקווינאס גם בחן את האפשרות שהיקום התקיים מאז ומעולם (אפשרות שאותה פסל מנימוקים שונים), אך גרס כי הדבר אינו משנה את העקרון או השאלה מדוע היקום קיים מאז ומעולם.

אבן סינא, פילוסוף אסלאמי של ימי הביניים השתמש גם הוא בטיעון הקוסמולוגי, אך בצורה שונה מזו של תומאס. לשם ההוכחה חוקר אבן סינא את מושג הקיום. הוא מחלק בתוך מושג הקיום בין שני מושגים: אפשרי המציאות והכרחי המציאות. אובייקטים הם אפשרי המציאות אם יש הפרדה בין מהותם לבין קיומם - אם אפשר לתפוש אותם גם בלי שיהיו קיימים (לדוגמה: חד-קרן). לעומת זאת, הכרח המציאות הוא אובייקט שעצם מהותו היא קיומו. לכל אחד מהאובייקטים שהם אפשרי המציאות, אם הם קיימים, היה דבר מה שהוציא אותם מן הכוח אל הפועל, מן האפשרי אל הנמצא. אבל חייב להיות אובייקט אחד שהוא הכרח המציאות כי אחרת תתקבל שרשרת אין סופית של סיבות, מבלי שתהיה סיבה ראשונה שתוציא את אפשרי המציאות מן הכוח אל הפועל מלכתחילה. אבן-סינא מזהה את אותו הכרח המציאות כאלוהים. הוא מבטל את האפשרות שקיים יותר מהכרח המציאות בעזרת הטיעון שבמצב כזה של כפילות אחד מהם חייב להיות סיבת האחר.

גוטפריד לייבניץ, פילוסוף גרמני, העלה טיעון דומה ב"עקרון הסיבה המספקת" שלו משנת 1714: "אין בנמצא עובדה נכונה או קיימת, או הנחה נכונה, בלי שתהיה סיבה מספקת להיותה כך ולא אחרת, על אף שאיננו יכולים לדעת סיבות אלו ברוב המקרים." הוא תמצת את הטיעון הקוסמולוגי כך: "מדוע יש משהו במקום לא כלום? הסיבה המספיקה... נמצאת במהות אשר... היא ישות הכרחית שסיבת קיומה מוכלת בתוך עצמה."

הטיעון של תומאס אקווינאס אינו מבקש להוכיח דבר מעבר לעצם קיום האל, אך פילוסופים סכולסטיים ניסו להרחיבו כדי להוכיח לוגית תכונות כמו היותו כל יכול, היותו פשוט (כלומר, לא מורכב מחלקים בסיסיים יותר), ועוד. לא ניתן היה לדעתם להקיש דברים נוספים אודות האל באמצעות ההגיון אלא רק באמצעות התגלות אלוהית, כמו האמונה הנוצרית בשילוש הקדוש.

המאה ה-12

המאה ה-12 היא התקופה שהחלה בשנת 1101 והסתיימה בשנת 1200 (בין התאריכים 1 בינואר 1101 ל-31 בדצמבר 1200).

במהלך מאה זו התעצמו מלחמות הדת באירופה והמזרח התיכון. המדינות הצלבניות התבססו בארץ הקודש מתוך מאבק מתמיד במעצמות המוסלמיות העולות בסוריה ומצרים, ומסעי צלב חדשים יצאו מאירופה הנוצרית כדי לסייע להן. בחצי האי האיברי התקדמה בהתמדה הרקונקיסטה הנוצרית, ולעומתה קמו בצפון אפריקה אימפריות אסלאמיות משושלות המוראביטון והמוואחידון. באירופה גופה נמשך מאבק האינווסטיטורה, בין הכנסייה הקתולית למלכים החילונים.

בתרבות האירופית שלטו ערכי האבירות והאהבה הרומנטית, והחלה להתפתח האדריכלות הגותית. מסדרי נזירים ואבירים נוסדו באירופה ובארץ הקודש.

בעולם הערבי הגיעה לשיאה ההגות הפילוסופית והמדעית האריסטוטלית, והיהודים השתלבו בה בהצלחה רבה. ביהדות אשכנז התבסס בית מדרשם של בעלי התוספות ושיטת הפלפול שפיתח, ותורת הקבלה החלה לקבל את עיקר גיבושה ופרסומה.

ח'וראסאן

ח'וראסאן (בפרסית: خراسان, התרגום המילולי: "מקום זריחת השמש") הוא שמו ההיסטורי של חבל ארץ נרחב במרכז אסיה המקיף אזורים בצפון-מזרח איראן, צפון-מערב אפגניסטן, טורקמניסטן, אוזבקיסטן וטג'יקיסטן. בירתו של החבל הייתה העיר ההיסטורית ח'ווארזם, היא חיווה באוזבקיסטן בת-זמננו.

באזור ח'וראסאן צמחו לאורך ההיסטוריה אימפריות גדולות, בהן: האימפריה הקושאנית, הפרתים, באקטריה, הע'זנווים והשושלת הטימורית.

עריו הראשיות: משהד-טוס, נישאפור, הראת, ע'זני, קאבול, בלח, מרב, סמרקנד, בוכרה וחואריזם (חיווה) ואחרות היוו מרכזים לפריחת תרבות אסלאמית על קצה העולם המיושב. ח'וראסאן מוכרת במיוחד כמולדתם ההיסטורית של דמויות כמו אל-טוסי, אבן סינא, אל-פאראבי, עמר אל-ח'יאם, אל-ח'ואריזמי, זמח'שרי, סיבויהי ואחרים. כמו כן היוו עריו מרכז לימוד חשוב מאוד של הלכה אסלאמית, וממדרסותיו הגיעו פוסקי הלכה כמו אחמד אבן חנבל, אבו חניפה, א-טברי, אל-בח'ארי, אל-קשיירי ואל-ע'זאלי. פירדוסי, מחבר ה"שאהנאמה", נולד אף הוא בח'וראסאן.

יום הפילוסופיה העולמי

יום הפילוסופיה העולמי (באנגלית: World Philosophy Day) הוא מועד בינלאומי המצוין מדי שנה ביום חמישי השלישי של חודש נובמבר.

מונאדה (לייבניץ)

מונאדה היא אובייקט פילוסופי שתיאר הפילוסוף גוטפריד וילהלם לייבניץ.

לפי לייבניץ, לכל אובייקט ישנה מונאדה העומדת בעבורו ושנושאת את כל האינפורמציה לגביו. אותו אובייקט אשר בעבורו עומדת המונאדה הוא "אובייקט אינטנציונאלי" של המונאדה. המונאדות הן נשאי אינפורמציה, כשהאובייקט אותו מייצגת המונאדה הוא "מצב אינפורמטיבי" של המונאדה. המונאדות הן דברים פשוטים שאינם ניתנים לפירוק מכל סוג שהוא.

בעיה העולה מתאוריית המונאדות של לייבניץ היא כיצד נוצרות וכלות מונאדות. נניח לדוגמה שיש קיר הבנוי מלבנים, ודאי המונאדה שתישא את האינפורמציה בעבורו תהיה מונאדה של "קיר עשוי מלבנים", אך אם נשבור את הקיר ונקבל ערימה של לבנים, מה יהיה אז? מה תהיה המונאדה במצב כזה?

אין תמימות דעים לגבי תשובתו של לייבניץ במקרה כזה, אך הועלו מספר סברות לגבי האופציות בהן היה עשוי לבחור:

מונאדת קיר הלבנים "התחלפה" במונאדה של "ערימת לבנים". בעצם ישנה טרנספורמציה: האינפורמציה הקודמת שנשאה המונאדה הוחלפה.

ניתן להקשות על לייבניץ ולשאול מה יהיה במקרה בו נפזר את הבלוקים כך שלא יהוו עוד ערימה, מה אז? ייתכן, שלייבניץ היה משיב, כי מונאדת קיר הלבנים הפכה למונאדה של אחד הבלוקים.למונאדות אין חלונות, אין קשר סיבתי ביניהן; הן כמו איים, האל הוא המסנכרן בין המונאדות בהרמוניה מושלמת.

מייקל סקוטוס

מייקל סקוטוס (1175 - בערך 1232) היה מלומד סקוטי שנודע בשל תרגומיו של אריסטו מערבית ללטינית.

סקוטוס נולד בסקוטלנד ולמד בדרהאם, באוקספורד ובסורבון. הקדיש את עצמו ללימודי פילוסופיה, מתמטיקה ואסטרולוגיה, וכנראה למד גם תאולוגיה. בערך ב-1217 הגיע לטולדו שבספרד, שהייתה מרכז תרבותי יהודי - מוסלמי שבו היו ספריות שהכילו כתבי יד עתיקים. שם למד ערבית - דבר שפתח בפניו את הדרך לקריאת כתבי אריסטו ואת הפירושים של כתביו שנעשו בידי המלומדים הערביים אבן סינא ואבן רושד.

בטולדו תרגם מערבית ללטינית את ספרו של אריסטו "היסטוריה של החיות" - תרגום שמאוחר יותר שימש את הפילוסוף והתאולוג אלברטוס מגנוס. שם גם תרגם את הספר "אסטרונומיה" של האסטרונום הערבי אלפטראגיוס העוסק בתורת האסטרונומיה של אריסטו.

בערך ב-1220 עזב את טולדו. למד רפואה בסלרנו ונסע לבולוניה, שם עסק במקצוע זה. ב-1224 הגיע לרומא ונתקבל לשירותו של האפיפיור הונוריוס השלישי, שמינה אותו לארכיבישוף של קאשל שבאירלנד. אולם, הוא סירב לקבל משרה זו בטענה כי איננו בקי בשפתם של האירים, ותחת זאת שימש במשרות מזדמנות באיטליה.

ב-1227 הוזמן לחצרו של פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שבעיר פלרמו שבסיציליה. שם שימש כאסטרולוג וכרופא של קיסר זה, ולימד אותו גם את חוכמת הנסתר, כימיה, מטלורגיה ופילוסופיה. לבקשתו של הקיסר, תרגם ללטינית את חיבורו של אבן סינא "מבוא לתורת החיות" כדי שהקיסר יוכל להסתייע בו בצאתו לציד עופות.

אולם, תרומתו החשובה של מייקל סקוטוס היא בתרגומיו מערבית ללטינית של ספרי אריסטו "על הנפש", "על השמים", "פיזיקה" ו"מטאפיזיקה", ושל פירושי אבן רושד לספרים אלה. תרגומים אלה, שנעשו באוניברסיטה של נאפולי בשיתוף עם המלומד יעקב אנטולי (שתרגם את אבן רושד לעברית), תרמו להתפתחות המדע במשך המאה השלוש עשרה.

הוא כתב גם מחקרים בתורת הנסתר (ובהם הספר "פיזיונומיה" שבו הוא מתאר את הקשר שבין אופיו של האדם לבין תכונותיו הגופניות), ושני ספרים באלכימיה. בספרים אלה עסק, בין היתר, ביחסי מין ובהתפתחות העובר. הוא ערך ניסויים והאמין בסגולותיהן של אבנים מסוימות (טופז למשל) לעזור בכיבוש היצר. סקוטוס התעניין גם בגאולוגיה ותיאר את מי הגפרית ואת התופעות הגעשיות של האיים הליפאריים של הים הטירני.

בשל מיומנותו באסטרולוגיה ובכימיה, נפוצו אגדות על עיסוקו בכישוף והוא נודע בכינוי "הקוסם". בקומדיה האלוהית של דנטה אליגיירי הוא מתואר כאחד השוכנים במעגל השמיני של הגיהנום, במדור המאכלס מכשפים ונביאי שקר. דמותו עוררה

עניין גם בספרות המודרנית, והסופר הסקוטי וולטר סקוט כתב גם הוא אודותיו.

ערך (אתיקה)

באתיקה, המונח ערך מתייחס למדד של הערכת טיבו המוסרי של מעשה מסוים. תחום הידע העוסק בערכים נקרא "תורת הערך", או "אקסיולוגיה" .

עשרת הכבלים

עשרת הכבלים בבודהיזם הם אלו הכובלים את בני האדם שטרם חוו הארה.

מי שהצליח לנתק את שלושת הכבלים הראשונים מתחיל את המסע לנירוואנה, ואילו זה שהצליח לנתק את כל עשרת הכבלים הופך לבודהה שפירושו מואר.

התמקדות ב"עצמי" - אמונה בזהות אישית

ספק - בעיקר בבודהה ובתורתו. יש להדגיש כי הבודהיזם אינו דוגמטי, ולכן אינו דורש ציות עיוור או אוסר על שאילת שאלות.

היצמדות לטקסים ולפולחנים - אמנם הבודהיזם כמו כל פילוסופיה מוסרית דורש ערכי מוסר גבוהים, אולם אינו דורש אותם כציות עיוור אלא כתוצאה של מודעות והבנה. בנוסף, הבודהיזם לא דורש היצמדות לטקסי דת (אם כי אינו שולל אותם).

השתוקקות חושית / תשוקה חושנית (אחד מהיבטי הטנהא), זו המצוירת במרכז גלגל החיים

שנאה, זדון, רצון-להרע

תאווה חומרנית (אחד מהיבטי הטנהא )

תאווה לקיום חסר הצורה (אחד מהיבטי הטנהא הייחודי למודטים)

גאווה

חוסר שקט

בורות (בערות)

פילוסוף

פילוסוף הוא אדם העוסק בפילוסופיה. הפילוסוף שואל שאלות כגון מהו מבנה העולם, האם קיים אלוהים ומהי הנפש האנושית. הוא דן בשאלות רבות ובהן מוסריות, קיומיות ומדעיות.

פילוסופיה אסלאמית

בדת האסלאם, ישנן שתי מילים אשר נהוג לתרגם כפילוסופיה. הראשונה היא "פלספה" (فلسفة), אשר מתייחסת לפילוסופיה, לוגיקה, מתמטיקה, ואף לפיזיקה. המילה השנייה היא "כלאם" (كلام), אשר מתייחס בעיקר לסוג של פילוסופיה אסלאמית רציונליסטית, ולתאולוגיה רציונלית אשר מבוססת על פרשנותם של הוגים מוסלמים מימי הביניים.הפילוסופיה האסלאמית מתוארת כשיטה לחקר סוגיות הקשורות לחיים, ליקום, לאתיקה, לרפואה, למדע, לחברה, ועוד.בין הפילוסופים המוסלמים הבולטים ניתן למצוא את אבן סינא, אל-ע'זאלי, אל-כנדי, אבן רושד, ועוד.הפילוסופיה האסלאמית החלה להתפתח במאה השנייה בלוח השנה ההיג'רי (המאה ה-9 לספירה הנוצרית), והמשיכה להתפתח עד המאה ה-6 בלוח האסלאמי (המאה ה-12 לספירה הנוצרית). התקופה ההיא ידועה גם כתור הזהב של האסלאם, ולהישגים מהתקופה ההיא הייתה השפעה אדירה על הפילוסופיה המודרנית והמדע שבעולם המערבי.

הפילוסופיה האסלאמית המשיכה להתפתח בארצות האסלאם שבמזרח, בעיקר באיראן. האסכולות של אבן רושד ושל אבן סינא, לצד אסכולות מיסטיות, המשיכו להיות מרכזם של בתי ספר אסלאמיים רבים.

פילוסופיה יהודית

פילוסופיה יהודית, בהגדרה רחבה, היא הגות הקשורה לדת ולמסורת היהודית, וכן כזו הקשורה למחשבה הפילוסופית של יהודים לאורך השנים.

פילוסופיה של החינוך

פילוסופיה של החינוך היא תחום בפילוסופיה, העוסק בחינוך, מטרותיו ודרכי הפעולה שלו. התחום האקדמי עוסק בחקר החינוך כתופעה חברתית, אך הוא משתמש בכלים וצורות חשיבה מתחום הפילוסופיה.

ההפרדה בין "חוקר חינוך" לפילוסוף העוסק בחינוך אינה תמיד קבועה וברורה, ויש הסוברים שכל איש חינוך נאלץ לעסוק בפילוסופיה במסגרת עבודתו. באוניברסיטאות, הפילוסופיה של החינוך לרוב אינה נלמדת בחוגים לפילוסופיה, אלא בחוגים ובמכללות לחינוך. בשנות ה-40 של המאה ה-20 הוקמה לראשונה "אגודת הפילוסופים החינוכיים של ארצות הברית". כיום ישנן עשרות אגודות ברחבי העולם העוסקות בפילוסופיה של החינוך.

פילוסופיית ימי הביניים

ימי הביניים, התקופה שהוגדרה לראשונה על ידי אנשי הרנסאנס האיטלקי, אשר תחילתה בנפילת האימפריה הרומית, הייתה תקופת השיא בגיבושן של הדתות האברהמיות הגדולות: היהדות הרבנית עם חתימת התלמוד במאה ה-6, ניסוח הדוגמות המרכזיות של הנצרות הקתולית והאורתודוקסית ועליית האסלאם. עיקר הדיון הפילוסופי בתקופה זו התנהל בצל שלוש הדתות הגדולות, ונסוב על היחס בין אמיתותיהן לבין אמיתות השכל, כפי שנתפשו במסורת הפילוסופית. בתקופה זו הגיעו לשיא פריחתם המדעים היווניים השונים, כפי שהובנו על ידי אנשי ימי הביניים.

ראשיתה של הפילוסופיה האסלאמית בתנועת התרגומים שיזמה השושלת העבאסית. בגדד, בירתה של השושלת, שימשה מקום מפלט נוח למלומדים פאגאנים ומינים נוצריים שנמלטו מן המערב. באמצעות תרגומים מן היוונית לסורית ולערבית השתמרו כתביהם של גדולי ההוגים הפאגאניים של העת העתיקה בנושאים מגוונים: אתיקה, כתבים פוליטיים, מחקרים מתחום פילוסופיית הטבע, מתמטיקה, אסטרונומיה ואסטרולוגיה. בשילובן של חכמת הודיות ופרסיות פותחו מדעים אלה ושוכללו בארצות שתחת שלטון האסלאם. בין ההוגים הערבים הבולטים של תקופה זו ניתן למנות את אל-פאראבי, אבן סינא (בלטינית: Avicenna), אל-ע'זאלי ואבן רושד (בלטינית: Averroes).

היהודים לא היו שונים מהעמים האחרים שחיו תחת שלטון האסלאם. בהשפעת פריחת התרבות האינטלקטואלית הסובבת אותם, הופיעו גם משכילים יהודים שעסקו ב"חכמות החיצוניות", לרוב לצד העיסוק בהלכה היהודית ובתורת ישראל. על אלה ניתן למנות את רבי סעדיה גאון, רבי יהודה הלוי והרמב"ם - רבי משה בן מימון. היהודים לקחו חלק בהעברת המדעים שהתפתחו בארצות המוסלמיות לאירופה הנוצרית של ימי הביניים. עם עלייתם של זרמים מוסלמיים קיצוניים בספרד של המאה ה-12, שהייתה מרכז חשוב של התרבות היהודית, נאלצו רבים מהמלומדים היהודים לברוח לארצות מוסלמיות אחרות, או צפונה - לאירופה. הם נשאו עמם את חכמתם ותירגמוה מערבית לעברית ואחר כך גם ללטינית. בין החכמים היהודיים שחיו תחת שלטון נוצרי ניתן למנות את רבי אברהם אבן עזרא, שנמלט מספרד המוסלמית לאיטליה והוא כבן חמישים, אברהם בר חייא, רבי חסדאי קרשקש ויוסף אלבו.

הפילוסופיה הנוצרית ראשיתה באבות הכנסייה אשר הבולט מביניהם הוא אוגוסטינוס בישוף היפו. פילוסופיה זו התפתחה בהשפעה ההגות ההלניסטית הניאופלטונית וכתביו הלוגיים של אריסטו (שכונו בשם "האורגנון" - הכלי, ביונית). החל מהמאה ה-12 החלה תנועה של תרגומים שחשפה את אירופה לפילוסופיה האריסטוטלית שנשתמרה והתפתחה בארצות האסלאם. המחשבה הימי ביניימית המאוחרת התפתחה בעיקר באוניברסיטאות הנוצריות ("הסכולסטיקה הנוצרית"), ויחסו של הכס הקדוש אליה היה אמביוולנטי. על הפילוסופים הנוצרים המאוחרים של ימי הביניים ניתן למנות את פייר אבלר (Abelard), אלברטוס מגנוס (Albertus Magnus), תומאס אקווינס (Thomas Aquinas), ויליאם מאוקאם (William of Ockham), וניקולאוס קוזאנוס.

תור הזהב של האסלאם

תור הזהב של האסלאם (בערבית: العصر الذهبي للإسلام) הוא כינוי לתקופה שבין המאה ה-8 לספירה ועד למאה ה-13 לספירה, או המאה ה-16 לספירה שבה אימפריות מוסלמיות נהנו משגשוג צבאי, עוצמה כלכלית ופריחה תרבותית בתחומים רבים הכוללים את האמנות, האדריכלות, הפילוסופיה, הרפואה, המתמטיקה, האסטרונומיה והפיזיקה. בתקופה זאת אימפריות מוסלמיות שלטו על כל המזרח התיכון, מרכז אסיה, צפון אפריקה וספרד. תחת שליטים מוסלמים נבנו מוסדות לימוד כגון בית החוכמה בבגדד, וכן האוניברסיטאות הראשונות. מלומדים מוסלמים שקדו על איסוף ותרגום לערבית של כתבי היד החשובים של התרבויות העתיקות (יוון, פרס, הודו וסין), למדו, פירשו והרחיבו אותם וכן פיתחו ענפי ידע חדשים כמו האלגברה והטריגונומטריה. בתקופה זאת פעלו תחת שלטון אסלאמי מספר רב של אנשי אשכולות שנחשבים לענקי התרבות האנושית והכוללים את אבן סינא הנחשב לאבי הרפואה המודרנית, אבן אל-היית'ם שייסד את האופטיקה המודרנית, עומר ח'יאם, פירדוסי אבן רושד ורבים אחרים.

פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיהאסתטיקהאפיסטמולוגיהאתיקהלוגיקהמטאפיזיקהמטאפילוסופיהמטא-אתיקהפילוסופיה פוליטיתפילוסופיה של ההיסטוריהפילוסופיה של החינוךפילוסופיה של הלשוןפילוסופיה של המדעפילוסופיה של המתמטיקהפילוסופיה של הנפשתאולוגיה
זרמים/אסכולות
טאואיזםהאסכולה הפיתגוראיתהאסכולה האלאטיתהאסכולה האטומיסטית • מוהיזם • לגליזם • נטורליזםהאסכולה הפריפטטיתהאסכולה הסטואיתהאסכולה הציניתנאופלאטוניזםהאסכולה האפיקוראיתקונפוציאניזםסכולסטיקהרציונליזםאמפיריציזםאקזיסטנציאליזם • נאו-קונפוציאניזם • פנומנולוגיהפילוסופיה אנליטיתפרגמטיזםפוסטמודרניזםפילוסופיה בודהיסטיתפילוסופיה הינדואיסטיתפילוסופיה ג'ייניסטיתפילוסופיה יהודית
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזההבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוססון דזה • קונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסיוהאן סקוטוס • אבן סינא • ג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאם
פילוסופים מודרניים ניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקוןרנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני המאה ה-20 גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלאר
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוףאמת ושקראפוסטריוריאפריורידיאלקטיקההנחהזמןחומר ורוחחוק הזהותטוב ורעישותכשל לוגילוגוסמהותמציאותסיבתיותערךפרדוקסצדקתכונהיום הפילוסופיה העולמי
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתיאוניברסליזםאימננטיותאינטואיציוניזםאמנה חברתיתבחירה חופשיתבעיית הראוי-מצויהבעיה הפסיכופיזיתדאונטולוגיהדואליזםנהנתנותהוליזםהיסטוריציזםהשכל הפועלטיעון השפה הפרטיתכשל נטורליסטילוגיציזםמטריאליזםמוניזםמונאדהמכניזםנטורליזם מטאפיזיניהיליזםנומינליזםסובייקטיביזםסוליפסיזםספקנותעל-אדםעשרת הכבליםפוזיטיביזםפטליזםפנאנתאיזםפנתאיזםהפרא האצילהצו הקטגוריהקוגיטוריאליזםרדוקציוניזםרלטיביזםתועלתנותתערו של אוקאםהרצון לעוצמה
פורטל פילוסופיה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.