אבולוציה של השפה

הָאֵבוֹלוּצְיָה שֶׁל הַשָּׂפָה היא התהליך שבו התפתחה יכולתם של בני האדם להשתמש בשפה טבעית, כחלק מההתפתחות האבולוציונית של המין האנושי ממינים אחרים שלא היו בעלי יכולת לשונית.

תחום המחקר המדעי החוקר את האבולוציה של השפה נקרא גם בלשנות אבולוציונית. הוא עוסק בסוגיות כמו: התשתית הביולוגית הנחוצה לשם הפקת שפה טבעית (אנושית); אופן התפתחותה של תשתית זו, במקביל לשלבים בהתפתחות האדם שמתארת תאוריית האבולוציה; היתרון האבולוציוני של השפה והתנאים הסביבתיים שעודדו את התפתחותה; זמן היווצרות התנאים הסביבתיים האלה וזמן התחלת הדיבור בשפה; והסיבה לדמיון בין השפות הטבעיות האנושיות.

תחום המחקר הזה חדש יחסית, והוא התפתח כתחום ביניים בין בלשנות לביולוגיה. המחקר נשען על עקרונות מתחום תאוריית האבולוציה בביולוגיה, הבלשנות הגנרטיבית, פלאונטולוגיה ותחומים נוספים כגון סמיוטיקה ואנתרופולוגיה. התאוריות בתחום זה אינן מתיימרות לטעון כי היכולת השפתית מבוססת לגמרי על הקוד הגנטי, אלא על שילוב של תורשה גנטית ותהליכים אבולוציוניים אחרים, למשל אבולוציה חברתית ותרבותית.

האבולוציה של השפה נבדלת מבלשנות היסטורית, העוסקת בהיווצרותן והתפתחותן של שפות אנושיות שונות, ולא בהיווצרות היכולת האנושית להשתמש בשפה.

הנחות וגישות עיקריות

האבולוציה של השפה היא נושא מחקר בין-תחומי. הוא מניח כי השפה היא יכולת קוגניטיבית, שיש לה בסיס פיזיולוגי אשר מקנה יתרון הישרדותי. כיוון שכך, היא התפתחה בהתאם לכללים שמתווה תאוריית האבולוציה על הסתעפויותיה והתפתחויותיה המודרניות.

השאלות שמציב תחום המחקר והאמצעים שבהם הוא משתמש כדי להשיב עליהן מתבססות על מספר הנחות מן התאוריה הנאו-דרוויניסטית בביולוגיה ומן התאוריה הגנרטיבית בבלשנות. חלק מההנחות האלה שנויות במחלוקת בין האסכולות השונות בבלשנות ובפסיכולוגיה, בייחוד אלה שמבוססות על הבלשנות הגנרטיבית, למשל, ההנחה כי כל השפות הטבעיות מצייתות לאותם עקרונות דקדוקיים.

ההיסטוריה וקשיים ראשונים

שאלת מוצא השפה הייתה נושא שעורר התעניינות רבה וספקולציות רבות במשך זמן רב. תאוריית האבולוציה של צ'ארלס דרווין, שכללה גם את מוצא האדם, נראתה כיוון מחקר מבטיח גם בנושא זה, אולם מספר בעיות מקשות על המחקר:

  1. היעדר ממצאים אמפיריים ישירים – מלבד ההיסטוריה הקצרה יחסית של השימוש בכתב, בייחוד באלפבית הפונטי, צורות תקשורת אינן משאירות אחריהן ממצאים ארכאולוגיים כלשהם, וגם הממצאים הפלאונטולוגיים בדמות שלדים ומאובנים עתיקים מספקים רמזים עקיפים בלבד בנוגע ליכולת לדבר או לתקשר בדרך אחרת. דוגמה אנקדוטית לבעיה היא הקושי שהיה ליוצרי הסרט "פארק היורה" ליצור שחזור אותנטי לגמרי של עולם הדינוזאורים, משום שלא הייתה להם כל דרך לדעת אילו קולות הם השמיעו.
  2. הגדרת המונח "שפה" או "שפה טבעית" – כיום מקובל על רוב החוקרים, בייחוד אלו העוסקים באבולוציה של השפה, כי שפה טבעית היא צורת תקשורת ייחודית בעולם הטבע, שכוללת מערכת של סימנים המצביעים לא רק על ישויות בעולם אלא גם זה על זה, אולם הגדרה זו שנויה במחלוקת.
  3. השפה מיוחדת למין אחד – אם מקבלים את הגדרת השפה דלעיל, הרי שככל הידוע לחוקרים היום, רק בני אדם משתמשים בשפה.
  4. כמעט כל בני האדם מדברים – בקרב המין האנושי עצמו השימוש בשפה נפוץ מאוד, וכל בני האדם הבריאים משתמשים בה באופן אינטואיטיבי.

קשה להסביר את הפער בין בעלי החיים, בייחוד אלה הקרובים גנטית לאדם כגון שימפנזים ובונובו, שאינם מדברים כלל, לבין בני האדם שכמעט כולם מדברים. פער כזה קיים רק בתכונות מעטות - בדרך כלל המחקר האבולוציוני מצליח להצביע על התפתחות הדרגתית של איבר, התנהגות או יכולת קוגניטיבית. הבעיה נעשית מסובכת עוד יותר, כיוון שקשה להצביע על יתרון ברור של השפה על-פני צורות תקשורת אחרות. אמנם ברור שהשפה משכללת את יכולת התקשורת, אולם בהתחשב במשאבים שהיא צורכת, לא ברור מדוע היא מהווה יתרון עד כדי כך שאין לאדם יכולת להסתדר בלעדיה.

כתוצאה מקשיים אלה, נזנח המחקר בתחום האבולוציה של השפה במשך שנים רבות. התפתחות הבלשנות המודרנית מאז ימי דה סוסיר בסוף המאה ה-19, ועבור בנועם חומסקי באמצע המאה ה-20, סיפקה כיוונים חדשים למחקר, בעיקר משום שיצרה זיקה בין הבלשנות לפסיכולוגיה ולביולוגיה ותיארה את הקשר בין התחומים. תמריץ נוסף לעיסוק בתחום, החל מסוף המאה ה-20, הוא פיתוח שיטות מחקר חדשות המבוססות על מודלים מתחום הסמיוטיקה ותורת המערכות המורכבות (complex systems theory) המאפשרות לנו להבין את האופן שבו מתרחשים תהליכים התפתחותיים בתחום התקשורת והשפה. גם ההתפתחויות בחקר מוצא האדם, למשל גילוי שרידי המין הומו הביליס בשנות ה-60 של המאה ה-20, וההתפתחויות בחקר קופי אדם במהלך המאה ה-20, תרמו רבות להתעניינות המחודשת בתחום האבולוציה של השפה.

הגדרת המונח שפה

העיסוק באבולוציה של השפה מחייב הגדרה מדויקת של המושג "שפה", או ליתר דיוק שפה טבעית. לעניין זה, "שפה טבעית" היא גם "שפה אנושית". יש הטוענים כי לב המחלוקת בנושא האבולוציה של השפה מצוי בתחום זה. "שפה" היא מושג מעורפל בהקשרים רבים. המונח "שפה טבעית", שבו עוסק המחקר באבולוציה של השפה, מתייחס למערכת של סימנים, או "סמלים", שמתקיים ביניהם קשר תחבירי, באופן כזה שהסימנים מצביעים על ישויות בעולם, אבל גם מצביעים זה על זה. לדוגמה: במשפט "דני אמר שהוא רעב" המילה (הסימן) "הוא" מצביעה על המילה "דני", שמצביעה בתורה על ישות בעולם (אדם ששמו דני).

מקובל לומר שהיכולת להשתמש במערכת סימנים כזאת ייחודית לבני אדם, אולם אין לכך הוכחות חד-משמעיות. מערכות סימנים רבות של בעלי חיים נבדקו, ולא נמצאו מתאימות להגדרה זו, אולם ייתכן שיש מערכות סימנים שלא זוהו ולפיכך לא נבדקו. בנוסף, קשה מאוד לזהות שפה אצל בעלי-חיים אם, למשל, הם משתמשים בקולות בתדרים שאינם נשמעים באוזן אנושית. בעיה אחרת היא, שההגדרה הזאת מתארת דגם שהשפות האנושיות סוטות ממנו לעיתים קרובות. למשל, קשה לקבוע על מה מצביע הביטוי "פסח" במשפט: "היום פסח". האם הכוונה לתאריך בלוח השנה, למצב שבו אין אוכלים לחם, למצב שבו מזג האוויר אביבי, או לכל אלה גם יחד. דוגמה מובהקת לבעייתיות זו אפשר למצוא במשפט כגון: "השבת שלי ביום שלישי", שבו הביטוי "שבת" מצביע רק על מאפיין אחד של המושג, או הישות, "שבת", וזה כיום חופש, ולא על מכלול המאפיינים של המושג. בסופו של דבר, השפה משמשת כל הזמן באינטראקציה עם מערכות תקשורת ומערכות קוגניטיביות אחרות, למשל, היכולת ליצור מושג מופשט כגון "שבת", וכן להפריד ולקבץ את מאפייניו השונים חליפות בהתאם לנסיבות הקשורות במשפט עצמו או במצב שבו הוא נאמר. לפיכך, קשה "לשים את האצבע" על המאפיין המייחד שפה טבעית אנושית ממערכות תקשורת אחרות.

תפקיד השפה

שאלה קשורה להגדרת השפה היא הגדרת התפקיד, או הפונקציה, של השפה. ברור שהשפה היא משמשת לתקשורת, אבל הגדרה זו היא כללית מדי מצד אחד, בכך שאינה מבדילה את השפה ממערכות תקשורת אחרות, ולא כללית מספיק, משום שיש לשפה גם שימושים לא-תקשורתיים. לפי הגדרה אפשרית אחרת השפה היא שיטה למיפוי העולם, כלומר מערכת שמאפשרת זיהוי של ישויות בעולם ותיאור הקשרים ביניהן, או ליצירה של ידע ומשמעות כאלה. הגדרה כזאת מעמידה את השפה בשורה אחת עם יכולות קוגניטיביות אחרות כגון ראייה, זיכרון ועוד, ומרחיבה אותה אל מעבר לתחום התקשורת. לפי הגדרה זו, השפה מעניקה יתרון גם לאדם שנמצא לבדו בעולם.

איתור "מבשרים" לשפה אצל בעלי-חיים

במסגרת מחקר האבולוציה של השפה נעשה ניסיון לאתר "מבשרים" ליכולת הלשונית בבעלי חיים, במקביל להתפתחות וההשתכללות האבולוציונית של מיני היצורים החיים.

כמעט כל האורגניזמים מקיימים סוג מסוים של תקשורת בינם לבין פרטים אחרים במין שלהם ואפילו בינם לבין מינים אחרים. במובן הרחב ביותר ניתן לראות אפילו ביחסים ההדדיים בין צמחים לבין חרקים מאביקים סוג של תקשורת, שיכולה להגיע לעיתים לרמה מפתיעה של שכלול, למשל במקרה של סחלבים המייצרים פרומונים המחקים פרומוני-מין של המאביקים שלהם כדי למשוך אותם. אין ספק שמערכות התקשורת האלה מעבירות מידע, ואף נראה שחלק מהן כוללות מערכות של סימנים מוסכמים. חרקים ארסיים למשל, נוטים להופיע בשילוב הצבעים צבעים של צהוב-שחור או כתום-שחור, וישנם גם חרקים בלתי ארסיים המתחזים לארסיים על ידי שימוש בקוד הצבע הזה.

עם כל זאת, לא כל מערכת תקשורת יכולה להיחשב כ"מבשרת" של השפה האנושית. "מבשרי" השפה האנושית אמורים לכלול לפחות חלק מהמאפיינים הבאים:

  1. העברת מידע בין פרטים של מין כלשהו, כלומר בין אורגניזמים שלמים ועצמאיים השייכים למין ביולוגי אחד.
  2. מערכת של סימנים או סמלים המצביעים על ישויות בעולם, כשסימנים אלה הם בדרך-כלל שרירותיים, כלומר, לצופה מבחוץ אין דרך לדעת על איזו ישות מצביע סימן כלשהו.
  3. מערכת של תחביר, שקובעת כללים לצירוף הסימנים אלה לאלה, וקובעת אילו צירופים הם בלתי אפשריים.
  4. מערכת של תחביר שמאפשרת ביטויים אינדקסליים, למשל הביטויים "כאן" ו"שם" שמשמעותם נקבעת רק לפי ההקשר, וכן מאפשרת לסימנים מסוימים להצביע על סימנים אחרים בשפה, במקום על ישויות בעולם.

תחביר המאפשר ביטויים אינדקסליים הוא המאפיין המובהק של השפה האנושית, ועד כה לא ידוע על קיומו במערכות תקשורת טבעיות אחרות. מאפיין של כללים לצירוף סימנים נמצא, אולי, בתקשורת בין דבורים ושירת החיזור של ציפורי שיר, אולם הוא נדיר למדי במערכות תקשורת טבעיות.

חרקים סוציאליים

נמלים מסוגלות לשתף ביניהן פעולה בפתרון של בעיות, כמו מציאת המסלול הקצר ביותר מהקן אל מקור מזון וחזרה, באמצעות תהליך המבוסס על תקשורת מבוססת פרומונים. יש הרואים בתהליך זה חשיבות רבה להבנת ההתפתחות של יכולות שפתיות משום שמצד אחד הוא פשוט ביותר, אבל מצד שני הוא דומה מאוד לאופן שבו מתרחשים תהליכים קוגניטיביים. דבורים משתמשות בסוג מורכב יותר של תקשורת, המבוססת הן על פרומונים והן על איתותים חזותיים. בהקשר זה מוזכר לעיתים "ריקוד הדבש" שמבצעת דבורה שמצאה מקור מזון כדי לסמן לדבורים האחרות היכן הוא נמצא, אולם ישנם חוקרים הטוענים כי ה"ריקוד" אינו אלא עוד דרך שבה מפיצות הדבורים מסרים כימיים. על המידה שבה מזכירה התקשורת בתוך כוורת הדבורים תהליכים קוגניטיביים, ניתן ללמוד למשל מהעובדה כי אורך הזיכרון של כוורת דבורים גדול מאורך חייה של דבורה פועלת, כלומר הכוורת בכללה שומרת את הידע שהביאה הדבורה, באמצעות העברה מתמדת של מסרים, גם לאחר שהדבורה עצמה מתה.

עניין הרלוונטיות של התקשורת בין חרקים סוציאליים לנושא האבולוציה של השפה שנוי במחלוקת. יש חוקרים הטוענים כי התקשורת בין נמלים או בין דבורים מזכירה יותר מערכות תקשורת בתוך אורגניזם, כמו למשל העברת מידע בין תאים באורגניזם רב-תאי או התקשורת המועברת באמצעות מערכת העצבים, ופחות מערכות תקשורת בין אורגניזמים שלמים ממין מסוים. לפיכך, הם מציעים להתייחס לקן נמלים או לכוורת דבורים כאורגניזם אחד, לפחות לעניין מערכת התקשורת בתוכם. על-פי דעה זו, מערכות התקשורת בקני נמלים או בכוורות דבורים אינן נחשבות ל"מבשרות" של השפה האנושית, אלא יש לחקור אותן בזיקה למערכות תקשורת בתוך אורגניזמים. לעומתם מבססים המצדדים ברלוונטיות התקשורת הזו לנושא על הטענה כי אם שפה היא אכן ייצוג של ידע, אין כל הבדל בין "תקשורת פנימית" ל-"תקשורת חיצונית" מבחינת הבנת האבולוציה של השפה משום שממילא התפתחות זו מתרחשת באינטראקציה בין היצור הבודד לסביבתו והתקשורת החיצונית והפנימית מתפתחות יחדיו (co-evolve).

ציפורי שיר

אחד התחומים שנלמדו היטב במסגרת "האבולוציה של השפה" הוא שירת החיזור אצל ציפורי שיר. לציפורי שיר ממין זכר יש ציוץ מיוחד המשמש לחיזור אחר נקבות. הוא אינו משמש לצורך אחר, ואינו יכול להיחשב שפה, אולם יש לו מאפיינים המזכירים שפה טבעית. הצלילים של שירת החיזור מסודרים על-פי מספר דגמים באופן שמזכיר תחביר. יש דגמים של שירת חיזור שאפשר ליצור באופן מלאכותי, אולם הם אינם נקלטים אצל הציפורים, והם לכאורה "לא-דקדוקיים". כמו כן, שירת החיזור נלמדת מן ההורה הזכר. גוזל של ציפור שיר ממין זכר שנלקח מן הקן בטרם הספיק ללמוד את שירת החיזור, לא יוכל ללמוד אותה בגיל מבוגר, וייכשל בחיזור אחר נקבות. גם לגבי שפה טבעית יש פרק זמן מוגבל בגיל הילדות שמאפשר רכישה טבעית שלה.

קופי אדם

נעשה ניסיון לאתר יכולות לשוניות אצל בעל-חיים הקרובים מבחינה גנטית לאדם. בעלי החיים שנבדקו הם פרימטים כגון שימפנזה, בונובו ("שימפנזה גמדי"), אורנגאוטן וגורילה. אף מין מבין הפרימטים האלה אינו מסוגל להפיק את מגוון הקולות שמסוגל בן אדם להפיק, כיוון שבית הקול שלהם ממוקם גבוה בגרון. עם זאת, נעשה ניסיון לאתר מערכות סימנים אחרות של מחוות ידיים ומחוות גוף שהפרימטים עשויים להשתמש בהן. באופן טבעי לא נצפתה שפה כלשהי בקרב מין כלשהו של הפרימטים. מערכות התקשורת שנצפו אצלם אינן שונות מאלו המשמשות בעלי חיים מפותחים אחרים, והן רפרנציאליות בעיקרן. כלומר, הן כוללות סימנים המצביעים על ישויות בעולם, אבל בלי תחביר ברור ובלי סימנים המצביעים אלה על אלה.

שלב נוסף במחקר היה ניסיון ללמד קופי אדם, בעיקר שימפנזים ובונובו, להשתמש בשפת סימנים או בשפה המבוססת על לקסיגרמות. ניסויים אלה מתבססים על ההשערה שקופי אדם, הדומים מאוד מבחינה גנטית לבני אדם, נמצאים שלב אחד לפני פיתוח שפה מבחינת יכולותיהם הקוגניטיביות ומבנה מוחם. על פי ההשערה, הם אמנם אינם מסוגלים לפתח שפה בכוחות עצמם, אבל הם יכולים לרכוש שפה בהדרכת בני אדם. ניסוי מפורסם מעין זה נעשה במשך כמה שנים, החל מ-1967, ובמסגרתו גידלו זוג החוקרים ביאטריקס ואלן גרדנר (Beatrix and Allen Gardner) גורת שימפנזה (ממין נקבה) שכינו ואשו (Washoe). הזוג גידל את ואשו כאילו הייתה ילדה, ובמסגרת זו דיברו איתה בשפת הסימנים האמריקנית. המסקנות מהניסוי שנויות מאוד במחלוקת.

ניסוי מפורסם אחר נעשה בשנות ה-80 על ידי החוקרת סו סווג' רמבו (Sue Savage-Rumbaugh). במסגרת הניסוי היא ניסתה ללמד בונובו להשתמש בסימנים על-גבי מקלדת באופן שמחקה שימוש בשפה טבעית. הניסוי בבונובו מבוגרים נכשל בדרך-כלל, אולם גור בונובו, המכונה קנזי (Kanzi), ששהה עם אמו בעת שהשתתפה בניסוי, הצליח ללמוד להשתמש במקלדת, ואף הצליח להשיב באמצעותה על שאלות באנגלית. קנזי נחשב לבעל החיים שהגיע לשליטה הטובה ביותר בשפה, אם כי יש עדיין ויכוח על מידת השליטה שלו בשפה, והאם היא מגיעה לרמת השליטה שמפגינים בני אדם. קנזי גם הוכיח שרכישת שפה אצל בונובו, תהא מידת השליטה הסופית בה אשר תהא, מתקיימת רק בגיל צעיר, ממש כמו תהליך רכישת השפה אצל ילדים.

חקר מאובנים

שיטת מחקר אחרת מנסה לעמוד על הזמן ועל הנסיבות שבהם התחילו בני אדם להשתמש בשפה. התיעוד המוקדם ביותר לשפה אנושית הן תעודות כתובות בנות כמה אלפי שנים שנמצאו במצרים ובמסופוטמיה. השפות המוצגות בתעודות האלה הן שפות מורכבות הדומות מבחינת המבנה לשפות המדוברות היום. גם הנושאים שבהם עוסקות התעודות מעידים על פיתוח חברתי וטכנולוגי גבוה יחסית. נראה, אם כן, שהכתב התפתח זמן רב אחרי השפה המדוברת, וכי הוא נוצר בחברות אנושיות מפותחות, כך שאין בתיעוד הזה ערך לבחינת הזמן שבו התחילו בני אדם לדבר, או לבחינת מאפייני השפות הראשונות. העדויות שבאות בחשבון, אם כן, הן עדויות עקיפות, כלומר מאובנים של שלדי בני אדם קדומים, שיכולים להעיד כי לאדם בעל השלד הייתה יכולת דיבור. שני קריטריונים נבחנים בהקשר זה - גודל המוח ומבנה התעלה המוליכה את העצב השולט באיברי הדיבור מן המוח אל חלל הפה. גודל המוח נחשב לקריטריון חשוב יותר, כיוון שייתכן שבני אדם קדומים דיברו באמצעות שפות סימנים או מחוות גוף, עוד בטרם התקיימה היכולת להשתמש באיברי הדיבור לצורך הפקת שפה קולית. ההנחה היא שעיבוד והפקה של שפה דורשים מערכת עצבית מורכבת, שניכרת במוח גדול במיוחד, ובמיוחד ביחס גבוה בין גודל המוח לגודל הגוף. כיוון שהמוח נרקב, ואינו משתמר, נבחנים נפח הגולגולת והסימנים שמשאיר המוח על צדה הפנימי.

היתרון האבולוציוני של השפה

לפי תורת האבולוציה על ידי ברירה-טבעית, תכונה חדשה שנוצרה באורגניזם עקב שינוי בחומר הגנטי שקיבל בתורשה מהוריו, תשרוד ותתפשט אם יש בה יתרון המאפשר לאורגניזם להוליד יותר צאצאים פוריים מאשר אורגניזמים אחרים מאותו המין. לדוגמה, ייתכן שהתפתחות הריאות ביצורים קדומים שחיו במים, אפשרה להם לשרוד במים רדודים בתקופות של יובש, כיוון שהצליחו לנשום גם מחוץ למים, ולפיכך להעמיד יותר צאצאים בימי חייהם, ולהוריש להם את השינוי הגנטי שקודד יצירת ריאות. אחת השאלות המרכזיות בחקר האבולוציה של השפה היא איזה יתרון הישרדותי הקנתה היכולת הלשונית לבעליה.

מכל הידוע לנו עד כה על שפות טבעיות, נראה שיש להן יתרון אבולוציוני משמעותי מאוד למין האנושי – כל בני האדם הבריאים רוכשים שפה באופן טבעי. שיעור בני האדם הסובלים מליקויים ברכישת שפה קטן מאוד, ואף קטן לאין ערוך משיעור הסובלים מדיסלקסיה או קשיי למידה אחרים. אפילו בני אדם הסובלים מליקויים באיברי הדיבור, מפתחים באופן ספונטני שפות סימנים, כלומר משתמשים בתנועות ידיים ובמחוות גוף ליצירת שפות הדומות לשפות המדוברות. מצד שני, על פי הידוע עד כה, רק בני אדם משתמשים בשפה שבה יש סימנים המצביעים זה על זה, ולמעשה זהו המאפיין הייחודי של בני אדם לעומת מינים אחרים.

תפוצת הכושר לרכוש שפה בקרב בני אדם, והייחודיות של התכונה הזו, מרמזת על יתרון אבולוציוני שלה, אולם קשה להגדיר את היתרון הזה. העובדה שהשפה האנושית משרתת היטב את התקשורת בין בני אדם, אינה הגדרה מספיקה מכמה סיבות:

  1. מערכות תקשורת פשוטות יותר קיימות אצל בעלי חיים, ואף אצל בעלי חיים הקרובים גנטית לאדם כקופי אדם. מערכות אלה מספיקות להן לצורך הישרדות והעמדת צאצאים. לעומת זאת, השפה האנושית משוכללת יותר, אך היא תובעת משאבים רבים, בייחוד ממערכת העצבים המרכזית ומאיברי הפקת הקול. המוח, שהוא גדול במיוחד אצל בני אדם, דורש אספקה רבה של אנרגיה ואף מכביד על תהליך הלידה ועל שיווי המשקל, ואילו איברי הפקת הקול, שאצל פרימטים משמשים רק לנשימה ואכילה, אצל בני אדם נוסף להם תפקיד המכביד לפעמים על תפקודיהם האחרים. תאוריה העוסקת באבולוציה של השפה חייבת להסביר מדוע השכלול הזה במערכת התקשורת מסייע להעמדת צאצאים, אף על פי שהוא דורש משאבים רבים ויקרים.
  2. השפה אינה משרתת בני אדם רק לצורך תקשורת. בני אדם מדווחים כי הם "מתרגמים" מחשבות למילים כדי לשפר את יכולתם לפתור בעיות, גם אם אינם נדרשים לשתף בני אדם אחרים בפתרון. השפה, אם כן, משכללת את היכולת הקוגניטיבית של האדם, ויש להסביר כיצד השכלול הזה משפר את הסיכוי להעמיד צאצאים.
  3. השפה האנושית מתאימה היטב לשימושים מסוימים, אך היא אינה מתאימה לשימושים אחרים. למשל, קשה מאוד להסביר באמצעות השפה בלבד, וללא עזרת תנועות ומחוות, מהי ספירלה, איך קושרים שרוכי נעליים, איך מבצעים ריקוד וכיוצא באלה. התאוריה צריכה להסביר מדוע מעניקה השפה האנושית יתרון דווקא בתחומים מסוימים, ואינה מעניקה יתרון בתחומים אחרים.

תאוריות ורעיונות לגבי היתרון האבולוציוני של השפה

פיצוי על אובדן היכולת להשתמש במסרים כימיים

הסבר אפשרי להתפתחות היכולת השפתית הייחודית לבני אדם הוא שהיא הקנתה יתרון הישרדותי לא במובן של התאמה טובה יותר לסביבה אלא במובן של פיצוי על אבדן של יכולות אחרות, כמו למשל על אובדן היכולת לתקשר באמצעות מסרים כימיים. התקשורת באמצעות מסרים כימיים כריחות וכפרומונים היא צורת התקשורת הנחשבת ליעילה ביותר בטבע מבחינת כמות המידע שניתן להעביר באמצעותה ביחס להשקעה ביכולות חושיות וקוגניטיביות. היא גם צורת התקשורת היחידה אצל יצורים חיים מלבד האדם, שמאפשרת העברה של מסרים דחויים, כלומר מסרים שנרשמים בזמן אחד ונקראים בזמן מאוחר יותר. אנו רואים כי אצל מיני בעלי חיים שנעדרים סוג זה של תקשורת, למשל ציפורים או יצורים ימיים, מביא הדבר הן להתפתחות משמעותית ביכולות הקוגניטיביות של הפריט הבודד והן לתופעות של בחינת היכולת הקוגניטיבית כחלק מתהליך הבחירה של בני זוג, כמו הדוגמה של שיר החיזור של הציפורים.

על פי התאוריה, כאשר הזדקפו אבותינו הקדמוניים על רגליהם האחוריות, הפכה התקשורת הכימית ביניהם לבלתי מעשית והם נאלצו לפתח יכולות תקשורתיות אחרות. המעבר לשימוש באותות חזותיים וקוליים נתן יתרון לפריטים בעלי יכולת קוגניטיבית טובה יותר ויצר מן הסתם גם מצב שבו הם הועדפו כבני זוג לרבייה.

תחרות בין מיני הומינידים

במשך כמעט כל תהליך ההתפתחות של האדם התקיימו זה לצד זה מספר מינים של הומינידים שהתחרו ביניהם. העובדה כי כל המינים הללו היו צריכים להתחרות זה בזה, תחת אותם תנאים של מגבלות התקשורת שכפתה עליהם ההליכה על שתיים, יצר מעין "מרוץ חימוש" של התפתחות קוגניטיבית. בסופו של דבר הובילה ההתפתחות המהירה הזו להתפתחות מוח שהיה משוכלל מספיק כדי לאפשר חשיבה מופשטת כמו זו הנדרשת לצורך השפה האנושית הייחודית. כאמור, איש אינו מתיימר לטעון כי האופן שבו אנו עושים שימוש בשפה התפתח כולו בתהליך אבולוציוני גנטי.

תורת המערכות המורכבות

המחקרים העוסקים בתחום תורת המערכות המורכבות מציעים גישה שעל-פיה השפה היא דרך לייצוג והעברה של הידע ש"נוצר" כתוצאה מתהליכים קוגניטיביים ושיטת הייצוג הזו, דהיינו השפה, נמצאת בתהליך של מיטוב כתוצאה של שילוב של מספר תהליכים ביולוגיים שהאבולוציה היא רק אחד מהם. מיטוב זה הוא שיוצר את החוקיות ההולכת ומשתכללת של השפה, במקביל להתפתחותם של החיים על פני כדור הארץ. תפישה זו מדגישה את האופן שבו מתפתחת התקשורת בין כל צורות החיים כתהליך מורכב אחד ולא את האופן שבו מתפתחת יכולתו של כל מין בנפרד.

תוצאה מעניינת העולה מהמחקר בתחום זה היא שבתהליך האבולוציוני ייתכנו מצבים הנראים כאילו הם מפרים את העיקרון של הישרדות התכונות המועילות ביותר. מצב כזה מתרחש כאשר היתרונות והחסרונות של תכונה מסוימת נמצאים במעין שיווי משקל דינמי הגורם לכך שהברירה הטבעית היא ביחס לתכונה עצמה. מה שנוצר הוא תהליך גבול כאוס המביא לכך שהתכונה הבעייתית לכאורה הופכת דווקא לדומיננטית. ייתכן שהמקרה של התפתחות השפה האנושית הוא דוגמה למצב כזה - במהלך ההתפתחות האנושית, שימשה ההתקדמות ביכולת השפתית כדי לפצות על מגבלות ואתגרים שיצרה ההתפתחות הזאת בעצמה. כתוצאה מכך התפתחה היכולת השפתית לכדי משהו שמאפיין מאוד את המין האנושי, אולם מצד שני ממשיך להימצא במצב של שינוי והתפתחות מתמידים.

מיתוסים ורעיונות לגבי מוצא השפה

כבר מהעת העתיקה היכולת הלשונית העסיקה את בני האדם. עם זאת, עיקר עניינם של המיתוסים, הפילוסופים וההוגים לאורך ההיסטוריה הייתה השאלה מדוע קיימות שפות שונות, שאלה שבה עוסקת הבלשנות ההיסטורית, וכן מה הייתה השפה האנושית המקורית, שאלה שלמדע אין כלים לענות עליה. לדוגמה, מגדל בבל התנ״כי עוסק ביצירת השפות השונות, ואילו ההיסטוריון היווני הרודוטוס כתב במאה ה-5 לפנה"ס על ניסוי, שבו מלך מצרים בודד שני תינוקות, שבהיותם בני שנתיים אמרו את המילה "ביקוס", שמשמעותה "לחם" בשפה הפריגית; לפיכך הוסק שהשפה האנושית המקורית הייתה פריגית.

נושא נוסף שעסקו בו מיתוסים והוגים עתיקים היה מקורותיהן של המילים בשפה. כך לדוגמה, בסיפור גן העדן המקראי אלוהים מביא את בעלי החיים אל אדם הראשון, והוא קורא להם בשמות (בראשית, ב' 19–20). אפלטון, בדיאלוג קראטילוס, טוען שהמילים נוצרו מן הטבע, ויש קשר ישיר, טבעי, בין המילים לדברים שמסומנים בהן (ביוונית).

על פי עמדת היהדות השפה הראשונה בעולם היא העברית. שפה זו ניתנה מאלוהים לאדם הראשון ולחווה אשתו. הם העבירו אותה לצאצאיהם ורק בדור הפלגה התפלגו הלשונות. תומכי הרעיון מציינים כראייה את השפה העברית כשפה אשר מילותיה מכילות בתוכן את התכונות המאפיינות את משמעותו של החפץ הנושא את שמה. לדוגמה "כלב" נקרא כך על שם נאמנותו-שכולו לב, וכן, חתול על שם שמחתל את צרכיו. בנוסף, גם האותיות של העברית עצמן נושאות משמעות. לדוגמה, המשמעויות של האות פ"א היא יצירה של חור או פירוק של דבר, כגון "פי הבאר" וכן פה של אדם הנוצר על ידי פירוק השפתיים. האות צד"י – מסמלת כוח (מלשון ציד) יחדיו הן מסמלות פירוק בתוספת כוח, כגון פ, צ, ח – לפרק בכוח פ, צ, ה – לפתוח את הפה נגד התנגדות וכן פ, צ, ל ו- פ, צ, ע, כשיש כפילות של האות, הדבר מסמל הכפלת הכוח, כגון פ, צ, ץ – פירוק לחתיכות קטנות.

העובדה שהטקסטים הקדומים אינם עוסקים במקורות היכולת הלשונית אינה מפתיעה. ההנחה הייתה שבני האדם נוצרו, או נבראו, עם יכולת לשונית. כמו שלא נדרש הסבר מיוחד ליכולת האנושית לראות, או לזוז, לא נדרש הסבר ליכולת לדבר.

הדבר השתנה במאה ה-19, לאחר פרסום והתפתחות תורת האבולוציה והתפיסה שבני האדם הם חלק מעולם החי. אז עלתה לראשונה השאלה, איך התפתחו היכולות הייחודיות לאדם, ובראש ובראשונה היכולת הלשונית. מספר רב של תאוריות הוצעו, אבל התפיסה הכללית הייתה שאין דרך מדעית לבדוק את השאלה, בהיעדר ממצאי מאובנים או יכולת השוואה עם מינים אחרים. ב-1866, החברה הבלשנית של פריז (Société Linguistique de Paris) הודיעה שלא תפרסם יותר מאמרים בנושא, ובכך סתמה את הגולל על המחקר בנושא לתקופה של כ-100 שנה.

ראו גם

לקריאה נוספת

  1. Dor D. and Jablonka E. (2001) From cultural selection to genetic selection: a framework for the evolution of language. Selection, 1-3, pp. 33–57.
  2. Daniel Dor and Jablonka Eva (2001). How language changed the genes. In Tabant J. Ward. S. (editors). Mouton de Gruyer: Berlin, pp 149–175.
  3. Mike Beaken, The Making of Language, Edinburgh University Press, 1996
  4. James Hurford, Michael Studdert Kennedy, Chris Knight (eds.), Approaches to the Evolution of Language, Cambridge University Press, 1998.
  1. משה אטר, מה אני שח, דביר, 1986.
  2. יאיר שימרון, כיצד נתהוותה השפה וכיצד העברית, צ'ריקובר 2000.
  3. יאיר שימרון, קולות מגן עדן, האבולוציה של קולות ההבעה לכלל שפה, צ'ריקובר 2006
  4. יורם ברונובסקי, מסה על הלשון, ספרית פועלים, 1975.

קישורים חיצוניים

אבולוציה

אֵבוֹלוּצְיָה בִּיּוֹלוֹגִית היא תהליך השינוי הגנטי באוכלוסייה של אורגניזמים לאורך דורות. התהליך כולל הן שינויים בתדירות ההופעה של אללים באוכלוסייה (כגון אלה שקובעים את סוג הדם) והן שינויים מצטברים העשויים להביא ליצירת מינים חדשים, כגון להתפתחות מצורות החיים החד-תאיות הקדומות למגוון היצורים החיים כיום – חד-תאיים מורכבים, הצומח, פטריות ובעלי חיים, בכללם האדם. האבולוציה הביולוגית היא תהליך שמתרחש באוכלוסיות ולא בפרטים בודדים.

תוֹרַת הָאֵבוֹלוּצְיָה היא תאוריה מדעית הולכת ומתפתחת המסכמת את הבנתם של חוקרי הביולוגיה בתהליכי האבולוציה הביולוגית. תורת האבולוציה מקובלת כיום על ידי רובם המכריע של הביולוגים, והיא כוללת בבסיסה ידע בדבר מנגנוני הורשה וגנטיקה, את תורתו של צ'ארלס דרווין על אודות אבולוציה דרך ברירה טבעית וכן התפתחויות מאוחרות יותר, כגון הסינתזה המודרנית.

לתורת האבולוציה השלכות מדעיות וטכנולוגיות נרחבות. מתוך זיהוי והבנת המשותף לכל עולם האורגניזמים – מנגיפים וחיידקים עד צמחים, פטריות ובעלי חיים – היא מאפשרת להכיל את תחומי הביולוגיה השונים בגוף ידע אחד ולנצל ידיעות שנרכשו בחקר אורגניזם אחד לצורך העמקת המחקר וההבנה הביולוגית של אורגניזמים רבים אחרים. תורת האבולוציה מסבירה את היווצרות מגוון היצורים החיים ואת השוני הרב הקיים בתכונותיהם המורפולוגיות, הפיזיולוגיות וההתנהגותיות. כמו כן, היא מלמדת על מורכבותם של היצורים החיים ועל היווצרותם של מינים טקסונומיים חדשים ומאפשרת להבין את המבנה של מערכות אקולוגיות. הבנת עיקרי התהליך האבולוציוני תרמה למחקר הביולוגי, הרפואי והחקלאי, והביאה לפיתוחן של שיטות ייצור והפקה של מוצרים וחומרים מהטבע, לשימור טבע ולניהול מושכל של משאבי טבע וסביבה.

לתורת האבולוציה הביולוגית השלכות חשובות גם על התפיסה האנושית של תהליכים: היא העניקה השראה לחוקרים בתחומים כמו תכנות מחשבים ותהליכי אופטימיזציה (כגון אלגוריתם גנטי), וכן תרמה להתפתחות רעיונות חברתיים ואנתרופולוגיים (כגון אבולוציה חברתית ותרבותית), אתיים ופילוסופיים. השפעות אלה על תחומים שאינם ממדעי הטבע עוררו גם התנגדות חזקה מימי דרווין ועד היום – בעיקר במישור החברתי, במישור המוסרי ובמישור התאולוגי (ראו: התנגדות לתורת האבולוציה). האבולוציה מציגה מצבי ביניים רבים בטבע.

אבולוציה (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

בלשנות

בַּלְשָׁנוּת (לִינְגְּוִויסְטִיקָה) היא חקר שפה טבעית אנושית, וחקר היכולת האנושית להשתמש בשפה. אדם העוסק בחקר זה נקרא בלשן או לשונאי.

בלשנות היסטורית

בלשנות היסטורית (הקרויה גם בלשנות דיאכרונית) היא המחקר של הדרכים שבהן השפות משתנות במשך הזמן, על ידי בחינה של שפות שדומות אחת לשנייה בתחומים שונים כמו מורפולוגיה, תחביר, וכן מטקסטים עתיקים שנשמרו. בלשנות היסטורית גם מבקשת למיין את שפות העולם על פי המוצא שלהן ולהבין את ההתפתחות ההיסטורית של השפות. הבלשנות ההיסטורית המודרנית צמחה מהפילולוגיה, מחקר טקסטים ומסמכים עתיקים. בשנותיה המוקדמות התמקדה הבלשנות ההיסטורית בעיקר בשפות שמיות ובשפות ההודו-אירופיות, כיוון שאלה מוכרות יותר באירופה. במהלך המאה ה-20 נעשתה עבודה רבה במחקר השפות האוסטרונזיות והשפות הילידיות הצפון-אמריקאיות.

ברירה זוויגית

ברירה זוויגית היא עקרון הקובע כי הפרטים המותאמים באופן הטוב ביותר למציאת בני זוג לרבייה יגדילו את הייצוג הגנטי היחסי שלהם בדורות הבאים, בכך שישיגו הצלחה גדולה יותר ברבייה.

תכונות הנבררות על ידי הברירה הזוויגית מתאפיינות בכך שהן מתבטאות באופן שונה בזכרים ובנקבות, מה שמביא לתופעה של דו צורתיות זוויגית – תופעה בעלת תפוצה נרחבת ביותר בעולם הטבע.

אם הברירה הטבעית פועלת על תכונות המגדילות את יכולת ההישרדות והרבייה של הפרטים הרי שהברירה הזוויגית פועלת על תכונות המשפיעות על הסיכוי למצוא בני זוג לרבייה.

ניתן לחשוב על ברירה זוויגית כמקרה פרטי של ברירה טבעית, שהרי ניתן להכליל את התכונות המשפיעות על הסיכוי למצוא בן זוג בתכונות המשפיעות באופן כללי על הרבייה. הסיבה להפרדה בין התהליכים היא כי בדרך כלל הברירה הזוויגית פועלת בכיוון מנוגד לברירה הטבעית. אם ניקח לדוגמה מופעים ראוותניים של זכרים במינים רבים, ניתן לשער כי תהליכי הברירה הטבעית יפעלו להכחדת התכונה הזאת, שכן היא פוגעת בסיכויי השרידה של הפרט. אולם, מסיבה כלשהי, נקבות מעדיפות תכונה זאת (אף על פי שבהעדפתן הזאת הן "דנות" את בניהן לרשת תכונה המקטינה את הישרדותם) ולכן זאת תכונה הנבררת על ידי הברירה הזוויגית.

ברירה טבעית

הברִירה הטבעית (באנגלית: Natural Selection) היא מנגנון בתהליך האבולוציה, ובו תכונות תורשתיות של יצורים (אורגניזמים) נעשות לנפוצות יותר באוכלוסייה מדור לדור ככל שהן תורמות לרביית הפרט וליכולת הישרדותו בסביבתו (בנישה שלו). את רעיון הברירה הטבעית הגו צ'ארלס דרווין ועמיתו אלפרד ראסל וואלאס ב-1859, והבנתו הייתה שלב חשוב בהתפתחות הביולוגיה המודרנית.

בכל אוכלוסיית יצורים יש מגוון טבעי של תכונות. ישנם פרטים בעלי תכונות מותאמות יותר לסביבתם, המסייעות להם לשרוד ולהעמיד צאצאים. חלק מהתכונות האלה הן תורשתיות, ולמי שמעמיד הרבה צאצאים יש סיכוי גדול יותר להוריש להם תכונות אלה. באופן דומה, פרטים בעלי תכונות שמזיקות להם בסביבתם מתקשים להעמיד צאצאים ומתקשים להוריש את תכונותיהם התורשתיות. לכן, באוכלוסיות גדולות שטרם הגיעו לשיווי משקל אבולוציוני בנישה מסוימת, יש סיכוי טוב שבכל דור האוכלוסייה תהיה מותאמת יותר בתכונותיה בסביבה זו.

בשל הברירה הטבעית, לאורך דורות רבים, מינים דומים ואוכלוסיות נפרדות של אותו המין יכולים להפוך לבעלי תכונות שונות זה מזה, בייחוד אם הם מתפצלים לנישות אקולוגיות שונות. זהו אחד המנגנונים המסבירים את המגוון הביולוגי המוכר לנו, מאב קדמון משותף.

רעיון הברירה הטבעית הוצע לפני שהתפתחה תורת התורשה המודרנית, המסבירה כיצד מעבירים ההורים תכונות לצאצאיהם וכיצד נוצר מגוון בתכונות אלה. התפתחות הגנטיקה הקלאסית והמולקולרית במאה ה-20 השלימו את החוסר הזה. שילוב תורת הגנטיקה עם השערת הברירה הטבעית מכונה לעיתים הסינתזה האבולוציונית המודרנית.

ברירת שארים

ברירת שארים היא תאוריה המתארת מנגנון אבולוציוני המעודד התנהגות זולתנית של פרטים כלפי שארים גנטיים. מכיוון שלשארים גנטיים יש אחוז גבוה של אללים משותפים, לאלל הגורם לפרט לתרום להישרדותם של שארים (אלל זולתני) יש סיכוי גבוה להימצא בשאריו של הפרט. מהסיבה הזו, אלל שכזה בעצם תורם להתפשטותו ושגשגו באוכלוסייה מכיוון שהוא גורם לפרט לעזור לפרטים אחרים עם אותו אלל ומעלה את סיכוייהם לשרוד ולהעמיד צאצאים. צאצאים אלה, בתורם, ישאו בעצמם את האלל הזולתני ובכך יגבירו את תפוצתו.

אחד התוצרים הנפוצים של ברירת שארים הוא היכולת של פרטים במינים רבים לזהות פרטים הקרובים אליהם גנטית. זיהוי זה אינו חייב להיות מודע, ומתקיים אפילו בצמחים. עקרון "הזקן הירוק" הוא מושג פופולרי שנקבע על ידי ריצ'רד דוקינס המתייחס למנגנון זיהוי שארים שתלוי בהשוואת תכונות בין פרטים. אם קיימת תכונה חיצונית יוצאת דופן המאפיינת פרט שנושא את האלל הזולתני, אזי תיברר תאחיזה בין האלל לבין אותה תכונה, תיברר יכולת זיהוי של אותה תכונה בקרב פרטים אחרים וכן תיברר הפעלה של ההתנהגות הזולתנית רק כלפי פרטים שנושאים את אותה התכונה. דוקינס הדגים באופן היפותטי תכונה זאת כזקן ירוק, אם כי בטבע קיים מגוון עצום של תכונות שעשויות לשמש כ"זקן ירוק", כגון הפרשת חומרים כימיים ייחודיים (לדוגמה ריחות). יש לציין שקיימים מנגנונים נוספים שמאפשרים ברירת שארים ללא זיהוי תכונה משותפת, כמו היכרות, דפוסי נדידה של צעירים הרחק ממקום הולדתם, פיזור מרחבי של צאצאים על ידי האם בעת הטלת ביצים, ועוד.

גנטיקה אבולוציונית אנושית

גנטיקה אבולוציונית אנושית היא ענף במדע הביולוגיה ובתחום הגנטיקה, המתמקד בחקר ההיסטוריה של השינויים ברצף ה-DNA של האדם. מחקר בענף זה הוא בעל ערך רב בפענוח האבולוציה של האנושות המודרנית.

גנטיקה של אוכלוסיות

גנטיקה של אוכלוסיות הוא ענף בביולוגיה, אשר חוקר את תדירותם תפוצתם והשתנותם של אללים באוכלוסייה, תחת השפעתם של הכוחות האבולוציוניים: ברירה טבעית, מוטציה, סחף גנטי, זרימת גנים, וכן זיווגי בחירה. גנטיקה של אוכלוסיות גם עוסקת בהתפצלותן של אוכלוסיות ובפיזורן במרחב, וככזו מנסה להסביר תהליכים מיקרואבולוציוניים כמו הסתגלות אבולוציונית (אדפטציה) והיווצרות המינים (ספציאציה). לגנטיקה של אוכלוסיות תפקיד מרכזי בסינתזה האבולוציונית המודרנית, התאוריה האבולוציונית השלטת כיום.

האוסה (שפה)

האוסה (בערבית: هَوْسَ) היא שפתם של למעלה מ-30 מיליון איש בצפון ניגריה ובאזורים סמוכים. אזורים אלו מכונים האוסאלנד. בין השפות שמדרום לסהרה, מספר הדוברים הילידים בהאוסה גדול יותר ממספר הדוברים בכל שפה אפריקאית מקורית אחרת. הרישום והמחקר לשפה החל לפני כ-150 שנה. טרם זמן זה אין כל עדות.

היווצרות המינים

היווצרות המינים (Speciation, מכונה גם ספציאציה או הִתְמַיְּנוּת מינים ) היא התהליך שבו נוצרים מינים חדשים של יצורים. ישנם שלושה מנגנונים שבהם ספציאציה יכולה להתרחש, אשר נבדלים זה מזה במידת הבידוד הגאוגרפי בין האוכלוסיות שעוברות ספציאציה, ובמספר הדוגמאות המתועדות בטבע.

הסתגלות אבולוציונית

הסתגלות אבולוציונית או אַדַפְּטַצְיָה היא מכלול התכונות המאפשרות לאורגניזמים להתקיים בסביבת מחיה ייחודית ואשר התפתחו במהלך האבולוציה. תכונות אלה מתפתחות במשך הדורות תוך שינוי המטען הגנטי של האוכלוסייה לה שייך הפרט ולעיתים הן צריכות גירוי חיצוני כדי לבוא לידי ביטוי אצל הפרט. (אולם, תכונות אלה אינן נוצרות אצל הפרט במהלך חייו). תכונות האדפטציה יכולות להיות להתבטא בשינוי במבנה אנטומי, שינוי בתהליך מטבולי או שינוי בהתנהגות התנהגותית.

זרימת גנים

זרימת גנים מוגדרת כמעבר של אללים מהמאגר הגנטי של אוכלוסייה אחת לאחרת. זרימת גנים יכולה להתרחש במספר מנגנונים, כמו נדידת בעלי חיים בוגרים בחיפוש אחר משאבים לא מנוצלים, הפצת צאצאים או רביית צמחים שמתרחשת על ידי הסעת תאי המין למרחקים ארוכים (ראו גם האבקה).

לזרימת גנים שתי השפעות אבולוציוניות עיקריות:

זרימת גנים עשויה לגרום להופעת אללים חדשים באוכלוסייה, דהיינו, היא מהווה גורם המגדיל את הגיוון בתוך האוכלוסייה.

זרימת גנים גורמת לצמצום ההבדלים הגנטיים בין אוכלוסיות שונות של אותו המין, ובכך מקטינה את הסיכוי להתרחשותם של אירועי ספציאציה.

על ידי זרימה זו קטן הסיכוי להורים בעלי אותו אלל רציסיבי של מחלות תורשתיות ובכך מקטין את הסיכויים לחלות בהן באותה אוכלוסייה.

מוטציה

מוטציה (באנגלית: Mutation, בעברית תקנית: תַּשְׁנִית) הוא מונח בביולוגיה המתאר שינוי ברצף הנוקלאוטידים ב-DNA, דהיינו, שינוי בהרכב הגנטי של יצור מסוים. שינוי כזה עשוי להביא לשינוי באחת או יותר מתכונות היצור החי, כלומר, שינוי בפנוטיפ.

סחף גנטי

סחף גנטי, בדומה לברירה הטבעית, הוא תהליך המשנה את המטען התורשתי של האוכלוסייה וגורם לאבולוציה. ואולם, בניגוד לברירה הטבעית, הסחף הגנטי הוא תהליך אקראי שאינו קשור לכשירות, כלומר להתאמת המטען הגנטי של הפרט אל הסביבה. סחף גנטי פועל משום שבתהליך התורשה, שיעורם של אללים באוכלוסייה עשוי להשתנות במקרה מדור לדור, ובסופו של דבר עשוי אלל להשתלט על האוכלוסייה כולה, או לחלופין להיכחד לחלוטין. בשל החוק החלש של המספרים הגדולים שבתורת ההסתברות, באוכלוסיות קטנות הסיכוי של מוטציה חדשה להשתלט על האוכלוסייה בסחף גנטי טוב בהרבה מאשר באוכלוסיות גדולות, והזמן הממוצע להשתלטות קצר בהרבה.

עיצור

בבלשנות, בתת-תחומי הפונטיקה והפונולוגיה, עיצור הוא אחד משני סוגי ההגאים, הקיימים בכל שפה טבעית. העיצור הוא הגה, שביצועו כולל חסימה מלאה או חלקית של מעבר האוויר במערכת הקול. זאת בניגוד לתנועה, שהיא הגה שביצועו כמעט אינו כולל הפרעה למעבר האוויר.

בשפות רבות, העיצורים מהווים רוב ניכר של הפונמות בשפה, אם כי יש שפות שבהן מספר התנועות מתקרב למספרם של העיצורים.

פילוגנטיקה

פילוגנטיקה (מיוונית, "פילו" - שבט או גזע, "ג'נסיס" - לידה או גנטיקה) היא תחום בביולוגיה העוסק בחקר הקרבה האבולוציונית בין קבוצות אורגניזמים שונות. ניתוח פילוגנטי משמש בכיווני מחקר שונים, בהם אקולוגיה, בה טקסונומיה וסיסטמטיקה פילוגנטית מאפשרות מיון היררכי של הקבוצות השונות לדרגות, וכן ביואינפורמטיקה, אפידמיולוגיה וחקר חלבונים.

פלאואנתרופולוגיה

פלאואנתרופולוגיה הוא המדע העוסק בחקר האבולוציה של האדם. במובנו המצומצם, חקר שרידי שלד אנושיים עתיקים, זהו ענף של אנתרופולוגיה פיזית. אולם במובן הרחב מדענים מתחומים רבים עוסקים בפלאואנתרופולוגיה, בעיקר ארכאולוגים המתמחים בתקופה הפלאוליתית וחוקרים העוסקים בגאוכרונולוגיה, פלאונטולוגיה ופלאואקולוגיה של תקופות הפליוקן והפליסטוקן.

שפה טבעית

שפה טבעית היא שפת הדיבור של בני האדם. זוהי שפה שיש לה דוברים ילידים. שפות טבעיות נבדלות מ"שפות מלאכותיות" כגון שפות מחשב, שפות לוגיות, תמרורים וכדומה, במספר מאפיינים, שיפורטו להלן. נכון לעשור השני של המאה ה-21, בעולם קיימות כ-6000 שפות טבעיות, בהן שפות המונות מאות מיליוני דוברים, ושפות המונות כמה מאות או עשרות דוברים בלבד.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.